הבלוג של מזי

לידתו של מרתוניסט

צילום תוך כדי ריצה אוהד רומנו
פוסט מאת מנהל

לעבור לחלק הראשון של פוסט זה 

שעתיים לאחר ההזנקה

עד עכשיו הספקנו לשתות קפה, לפטפט ולצחוק. מקבלים עדכונים מהשטח באמצעות צוותי הצילום.

 הכתב שאל אותו בערב שלפני: "מה אתה צריך את החרא הזה?" בדיוק. מי רוצה לרוץ 5 שעות רצוף כשאחרים יכולים לעשות את המרחק במחצית מהזמן? זה לא כדי להציל מישהו או את עצמך מאיזה טורף אכזרי או להרוויח מליון שקל. רצי המרתון החובבים מתאמנים בהנאה, כואבים בהנאה, מתוסכלים בהנאה. אחרת לא ברור מדוע הם בוחרים לרוץ כל כך הרבה קילומטרים ומסיימים אותם עם חיוך רחב על הפנים. מישהו אמר מאזוכיסטים?

 רצים למרחקים ארוכים נאלצים גם לפתח מיומנויות של מציצת שקיות ג'ל דוחות תוך כדי תנועה שגורמים לאנשים שאני מכירה בחילה קשה. למה? לא יותר קל לשתות זירו תוך כדי נסיעה לתל אביב?

אחרי שהבדיחות שלי הפסיקו להצחיק את הגבוה הרץ, הבנתי שלא נותר לי אלא להקשיב לתלונות שלו על הקושי העצום בריצות השטח, על הקור באימוני הבוקר, על הכאבים בפטמות ולהימנע מלהציע את הגרסה הגברית שלי לפתרון: "לא טוב לך? תפסיק."

 שלוש שעות לאחר ההזנקה

ההמתנה מתחילה להיות מעיקה. הלסת מתהדקת, כל גופי דרוך. עוד כמה שערות לבנות צצות עכשיו. מחיר התהילה.

הקופצנות הקלילה שלי הופכת להיות אינטנסיבית על גבול ההיסטריה. למרות שנמסר מהשטח כי הוא מתלוצץ עם שריריו ואוהד ממשיך ללוות אותו, אני לא רגועה. זה השלב שבו הוא יצטרך להתמודד עם השדים שלו מלבנון ועם הגבולות של הגוף אותם אפשר לפרוץ רק בשליטה מנטאלית.

 ארבע שעות לאחר ההזנקה

צועדים אל עבר קו הסיום. המנצחים מסתובבים מחייכים חיוך המסווה כאב פיזי ומגלה אושר עילאי של ניצחון. חלקם שותים מים מכוסות קטנים מדי, חלקם שרועים על המדשאות הקטנות ומקבלים עיסוי, חלקם מסתובבים לבושים בשקיות ניילון סגולות. מנחשת שמטרת ההצהרה האופנתית הכושלת היא לשמור על חום הגוף באמצעות הומור.

נזכרת בשליש השלישי של ההיריון שלי. נדמה שההיריון מסרב להגיע לסיום. ניהול משברים. העליה במשקל, השיבוש ההורמונאלי, הצירים המדומים, הכאבים השונים בגוף, הקושי והסרבול בתנועה,  הלחץ והמתח גוברים ככל שמתקרבים לנקודת הסיום. מתפללת שהסוף יגיע כבר, כי כבר אי אפשר יותר לסחוב ואז מגלה את שבוע 35. נשים שההיריון נמשך אצלן במשך 42 (!!) שבועות מקבלות מדליה כי הן תמיד מנצחות בתחרות "מי סחבה הכי הרבה זמן". בכל מקרה התוצאה היא אושר גדול ומשמעותי. אני די בטוחה שזה לא אותו דבר. אבל זה כנראה הכי קרוב ללידה שהגבר שלי ידע, בהנחה כמובן שלא יצטרך ללדת אבן מהכליות.

 חמש ורבע שעות אחרי

קופצת כמו ילדת יומולדת שמחכה למתנה שלה. מצפה ללידת המרתוניסט. לא יכולה לחכות יותר.

עושה חישוב מהיר מי יתעד את הסיום המיוחל: עמדנו סמוך לעמדת צילום שתמכור בעוד כמה ימים את התמונות ברשת במחירים מופקעים שלא נהסס לשלם אותם. שני צוותי הצילום הבטיחו שיצלמו את חציית הקו – האמנתי להם כי אחרת הסרט שלהם יסבול משיא לא ויזואלי. "יש לי מצלמה כזו בדיוק" אומר אילן. יופי. לא יהיו פדיחות בגלל לחיצה על הכפתור הלא נכון.

  

מתחילה לרוץ. מחפשת כתמים צהובים באופק. רוטנת על בחירתם של רצים אחרים לרוץ בחולצה בצבע צהוב זרחני. "צריכים להיות הרבה צהובים ביחד" אני מסבירה לעצמי. "למה אני לא רואה אותם? האם אני צריכה להחליף את המשקפיים? הם כבר צריכים להיות בשדה הראיה שלי." פתאום רואה קבוצה צהובה שנעה לאט. זהו זה, הראש בחוץ. מתקרבת אליהם מתנשפת מאוד ומציעה לעצמי לעשות קצת כושר. אולי לרוץ.

קבוצה צפופה של לובשי חולצות תואמות, רצים לאט, מפטפטים ורמי במרכז. המבט על פניו מגלה לי מיד שהיה קושי גדול והוא מאחוריו. מתאפקת לא לפרוץ בבכי או לומר בפולנית "אמרתי לך…" למרות שלא זוכרת שאמרתי לו פעם משהו. מתקשה לרוץ בעליה 200 מטר לפני הסיום ומסבירה לעצמי שזה בטח מההתרגשות.

 

רמי ואוהד מסיימים כמו בסרטים, הידיים מונפות אל על ואושר גדול של ניצחון על פניהם.

אח"כ סיפר שבשעות הקשות חזר ללבנון מספר פעמים, חווה יריות ופחד בפלאשבקים הבלתי נמנעים וחזר לרוץ.

הוא שוב ניצח את המרתון שלו והפעם קיבל תעודה, מדליה ומדבקת גבורה למכונית.

Comments

comments

על הכותב

מנהל