חברים

שרית פליין כותבת על רצים עם רמי

sarit
פוסט מאת מנהל

מאת: שרית פליין.

בפעם הראשונה ששמעתי את המילים"הלום קרב" בהקשר למישהו ממשי שאני מכירה, הייתי קצת אחרי הצבא, מלחמת לבנון הראשונה היתה אז סתם מלחמת לבנון ועוד זכרנו שהתחילה כשל"ג .הכרתי אותו בעקיפין, מעולם לא ראיתי אותו, אבל ראיתי את אשתו כשהגיעה אל אמי אחת לכמה שבועות לביקור.

 ראיתי אשה על סף התמוטטות, נאבקת כדי להחזיק בשיניים את מה שהיתה פעם המשפחה שלה. – זוג+ילדה. שמעתי אותה מתארת מציאות בלתי נתפסת של בעל שחזר הביתה מהמלחמה והוא רק נראה אותו דבר מבחוץ, בעצם, מישהו אחר חזר. מישהו סובל , מתייסר, אבל לא מצליח לבקש עזרה ,לא כל שכן לקבל אותה.

 הכל השתנה בשבילו, בשבילה, בשביל הילדה שגדלה עם המציאות הזו. במשך השנים המשכתי לשמוע עליה פה ושם מאמי. המצב לא משתפר. המצב מחריף. האיש אושפז. האיש שוחרר. המשפחה נהרסה.

זה מה שידעתי על הלומי קרב.אני מודה- לא רציתי לדעת יותר. יותר מדי מפחיד, יותר מדי כואב.

גדלתי מאז. גם מספר המלחמות גדל וכך גם מספר הלומי הקרב גדל.

את רמי ומזי הכרתי בהתחלה בתור ההורים של, אחרי כמה שנים של שלום שלום באסיפות הורים, הגיע צוקי וחיבר בינינו על אמת והיום לשמחתי הם נמנים על החברים האמיתיים שלי.

כשמזי סיפרה לי את סיפור ההתמודדות שלהם ועל "רצים עם רמי" מייד נזכרתי במשפחה ההיא שהכרתי ושוב כאב לי הלב, אם רק היו מודעים, אם רק היו מצליחים לבקש עזרה. ובעיקר אם רק זה היה קורה להם כשכבר יש דרך טיפול שמוכחת כיעילה.

לחיות עם המלחמה בתוכך יום יום שעה שעה כשאתה לא יודע מתי שוב יתפוצץ הטיל בתוך ראשך נשמע לי בלתי נתפש, אבל הרבה יותר קשה לי לחשוב על כך שאפשר להתמודד עם זה ועדיין אין מספיק מודעות.

אז כן מי שרץ מרתון עדיין נתפס בעיני סוג של משוגע(זו כנראה הקנאה מדברת מגרוני), אבל מי שרץ מרתון כדי לנצח את מה שה"גורל" ניסה לתת לו נתפס בעיניי מודל חיקוי ומי שרץ גם כדי להעלות מודעות ולהזכיר לאנשים שהחיים לא מוכרחים להגמר ברגע שנפגעת מטראומה כלשהי נחשב בעיניי גדול מהחיים.

Comments

comments

על הכותב

מנהל