הבלוג של רמי

קיץ 1983 היה קיץ מחורבן – אני והמלחמה שלי

308009_137508279675788_100002498492523_206776_78395_n
פוסט מאת מנהל

לעיתים רחוקות אני מדבר על קיץ  1983 (כשאני כותב לעיתים רחוקות, אני מתכוון לאף פעם). לא באמת קיץ, קיץ  שהתחיל בדיוק ב 7.4 עם עלייה לפעילות מבצעית בגזרה המזרחית בבקעת הלבנון והסתיים ב 7.7 בחזרה ארצה.  90 יום של שכרון חושים.

קצת פחות משנה לאחר פרוץ המלחמה. צה"ל התחיל למסד את ישיבתו בביצה הלבנונית, אם כי בניגוד לשנים הרבות של ישיבה על התחת במוצבים חוקי המשחק ויחסי הכוחות רק החלו להתבסס על בסיס אירועים בשטח.

יום העלייה לקו הייתה דומה לנסיעה לחו"ל. על גבי אוטובוסים, משאיות ומובילים כל הגדוד "עלה" משטח האימונים בדרום אל הצפון הרחוק, רחוק. יצאנו מוקדם בבוקר הגענו עם שקיעת החמה אל ביתנו החדש, ולא לא הייתה עצירת ביניים בדיוטיפרי, רק הזדמנות לרכוש סנדוויץ' טוניסאי בקריית שמונה.  מעניין אם המחשב הצבאי שנותן שמות יפים למלחמות ומבצעים (מלחמת לבנון כונתה מצבע אורנים בתחילתה) מעניק שמות גם למוצבים  ?? לא כי המוצבים שבהם שהינו באותו קיץ נשאו שמות של כפרי נופש ותנאי מחייה של מחנה מעצר גרוע במיוחד (גפן, הוורדיות, הרדוף ואנחנו שוכנו ב"דשא" הפסטורלי).

[youtube_video id="Ib8z5YHCHqM"]

בהתחלה היה שקט. שקט מאכזב אפילו (אחרי האימונים הקשים לקראת העלייה לקו, ציפינו לקצת אקשן). השקט היחסי נוצל על ידי מפקדינו בכדי להתעמר בנו . זו התקופה שבה חוויתי את הסגל הפיקודי הכי רע והכי אכזרי שהיה לנו. זה התחיל עוד בתקופת האימונים שלפני העלייה לקו שאופיינו בטרטורים ובעונשים שרירותיים . מפקד המחלקה שלנו היה בוגר חטיבת גולני שכל הנראה שנא את חיילי הנח"ל שנתפסו בעיניו מפונקים / ילדי שמנת וחיילים לא כל כך טובים (בגדוד התאום שלנו כמה חודשים קודם נחטפו שמונה חיילים בעת שהיו במארב, על פי השמועות הם היו עסוקים בקלפים ו/או עשו סמים כשחוליית לוחמים פלסטינים השתלטה עליהם, אותם 8 חיילים שוחררו מאוחר יותר בעסקאות שבויים, אחת מהם עסקת ג'יבריל הזכורה לשמצה), האמת שגם אנחנו כל הזמן חזרנו ואמרנו שגולני זה הצבא הערבי הכי טוב במזרח התיכון. (בנים תמיד יהיו בנים). אולי פשוט הייתה לו פילוסופיה של שבירת חייליו בכדי להפוך אותם לטובים יותר ,פעמים רבות שמעתי ממנו את המשפט "רמי תתעורר , האדישות שלך תהפוך אותך לגופה כשנהיה בלבנון".

[youtube_video id="Sy_vfMs_gBk"]

החודש הראשון בלבנון שכאמור היה חודש שקט מבחינת הלוחמים הפלסטיניים והחיילים הסוריים שניצבו מולנו, נוצל ידי די מפקד המחלקה שלנו ומפקדי הכיתות הבזויים שלצידו בכדי להעמיק ולשכלל את ההתעללות בנו. באותם ימים היינו משוכנעים שהקו המבצעי שלנו בלבנון הוא למעשה עונש מאסר עם עינויים ועבודת פרך. גרנו במכולת מטען שמס' מיטות קומתיים נזרקו בה כלאחר יד , החלונות אטומים בכדי למנוע זליגת אור. בלילות לא היה אור (חושך היה מקור החיים בלבנון, אור עוזר לקבוצה היריבה שממול לכוון עלינו כל מיני טילים , פגזים וכולירות אחרות), 24 חיילים במכולה אחת, במוצב קטן על 2/3 המדרון המזרחי של ג'בל ברוך . בשעות הבוקר עד הצהריים בכדי שלא נשתעמם ונאבד את המשמעת העסיקו אותנו המפקדים היקרים שלנו  בעבודות עפר. בחודש הראשון אני זוכר שבאמצעות אתי חפירה ושקי הקטנו את כמות העפר בלבנון בלפחות 10%, או לפחות סידרנו את שטח לבנון בתוך שקים,  התבצרנו J . בלילות בכדי לנוח מעבודת הפרך עסקנו בתרגולות שונות : הקפצות, פריסה מהירה לעמדות, צועקים מספרי ברזל, מתרגלים היתקלויות דמיוניות. הכל היה מוכן למשחק הכדורגל הגדול שעמד להתחיל.

חודש חלף, מאי. התחיל להיות חם בימים, קר בלילות. היתושים הגיעו. יתושים לבנוניים , כל יתוש בגודל של מסוק ללא טייס, כל עקיצה משאירה לך דגם מוקטן של המכתש הקטן ומשאירה אותך במצב של "אני זקוק למנת דם".  זמניות מפנה את מקומה לקביעות צה"ל נערך לישיבה ממושכת בלבנון באותם ימים. אנחנו מתחילים לצאת לסיורי נוכחות. לא היה גבול עם גדר, היה קו אדום דמיוני. מפקדים בשטח שיחקו משחקי כח עם הצד שכנגד בשאלה "איפה עובר הקו האדום" מדי יום כח שלנו היה יוצא לסיור התגרות לאורך הקו האדום,  אם הקפטן של הקבוצה השנייה חשב שעברנו את הקו הייתה נפתחת אש לעברנו. המשחקים האלה עברו בשלום יחסי אף אחד לא נפצע או נפגע במשך שבועיים/שלושה. (דובר צה"ל היה מודיע "הכוחות הסוריים פתחו באש לעבר כוחותינו בגזרה המזרחית צה"ל השיב באש"). זו הייתה תקופה של אסטרטגיה צבאית במיטבה.

והיו המארבים , מארבים בסגנון 1 + 1 . יוצאים למארב בלילה, שוכבים שעות מחכים לגודו (שכמעט אף פעם לא הגיע) בלבוש כאפייה וקלצ'ניקוב ומטול RPG  על כתפו, כך עד הבוקר , בבוקר יוצאים לסיור נוכחות מתוך תקווה שהוא יהפוך ל"סיור אלים" . או שיצאת למארב/סיור או שנשארת במוצב וטחנת שמירות כל הלילה ברוטינה של שעתיים שומרים שעתיים ישנים. הפחד בנה לעצמו בית יציב וחזק בתודעה שלנו בשבועות אלה.

הרוג ראשון לגדוד

ארז איתן בצלאל  – ביום כ"ט באייר תשמ"ג (11.5.1983), בעת פעולות מיקוש של כוחות צה"ל בבקעת הלבנון, מזרחית לכפר מנצורה, היה ארז ביחידת אבטחה. הוא נפגע באש מחבלים ונהרג. |לינק לעמוד יזכור| :http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=510467

באותם ימים צה"ל עסק במיקוש. יצאנו בלילה חם לאבטח כוחות הנדסה שעסקו בפעילות מיקוש. לפני היציאה לפעולה שבה אנחנו היינו אמורים להיות רק כוח מאבטח, יצא לי לתפוס שיחה קצרה עם ארז שבכלל היה מפלוגה אחרת בגדוד. מעולם לא פגשתי אותו לפני זה, לא החלפנו שמות (הייתה מעין מוסכמה "לא מתחברים עם מי שלא מכירים, כדי לכאוב את מותם), דיברנו על הא ועל דא שמעסיק בני 19-20 : מוסיקה / בחורות / טיול גדול בחו"ל. (רק השנה , 28 שנים אחרי נכנסתי לאתר יזכור וחיפשתי את ההרוגים של הגדוד באותה תקופה. נתקלתי בארז, לפי תיאור סוג הפעילות שבה הוא נהרג ידעתי שזה הוא, רק היום 28 שנים אחרי אני יודע איך קוראים לך , מצטער ארז).

יצאנו לפעילות, בערך חצי שעה לאחר שעברנו את "הקו האדום" נפתחה עלינו אש טועה מכיוון הסורים, חשבנו שנחשפנו , כל הכח ירד לשכיבה על הקרקע. עוד כמה יריות, שקט השתרר, חיכינו עוד כמה דקות, השקט חזר, קיבלנו הוראה לקום ממשיכים כמתוכנן. כולם קמו ורק חייל אחד נשאר לשכב על הקרקע כמסרב להמשיך בפעילות הלא הגיונית הזו. זה היה ארז (לפני שעה / שעה וחצי עוד עמדנו וקשקשנו במפקדת הגדוד), כדור פילח את גרונו, הוא מת במקום.

הרוג שני לגדוד

רונן וחברי הגרעין שלו- גרעין "זהב" – בלבנון על גבול סוריה. רק קילומטר אחד הפריד בין המוצב שלהם ובין מוצבי הסורים. בהיתקלות עם מחבלים, ביום ט"ו בסיוון תשמ"ג (27.5.1983) נפל רונן בקרב והוא רק בן18 שנים וכמה חודשים.

|לינק לעמוד יזכור| : http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=510481

מאי המשיך לו כהרגלו כפי שזמן עובר לו מיום ליום מבלי להתחשב באירועים. האינטנסיביות של הפחד עלתה. כמעט מדי לילה ירו לוחמים פלסטיניים על אחד מהמוצבים בהם החזקנו . גפן ודשא שני מוצבים בהם החזיקה הפלוגה שלי היו מצרך מבוקש בקרב לוחמים אלה. כל לילה היינו עסוקים בריצה אל העמדות. בירי אל מקורות אש שנפתחו לעברנו. כל לילה היה סוג של יום עצמאות רועש במיוחד, פצצות תאורה, ירי תותחים, טנקים, ירי מתמשך של מקלעים. היה שמח. באותם ימים פיתחנו שגרה של פחד משתק בלילה ואדישות ואטימות של זומבי במשך היום. פיתחנו שגרה של שינה מקוטעת שכשעון מעורר משמש רעש בלתי פוסק של ירי שמאפיין היתקלות ו/או התקפה על המוצב. באחד מהלילות המופלאים האלה, בתקרית שהתרחשה במוצב שכן נהרג החייל השני של הגדוד. לא הכרתי את רונן באופן אישי למרות שהיינו יחד עם בני הגרעין שלו באותה פלוגה בטירונות, שנינו בוגרי הצופים.

[youtube_video id="Y7kqMOJ1sKw"]

מערכה שלישית חודש יוני

כפי שיוני 83 גילה לנו , אפריל ומאי היו רק המתאבנים. יוני היה המנה העיקרית . יוני היה חודש מופלא. חובש חדש הגיע לגדוד , מילואימניק שהתחבב על כולם באופן מידי. תמיד שהיינו יורדים לקבל אספקה במפקדת הגדוד , הוא היה מגיע , פותח בשיחה ידידותית, מתעניין. הוא תמיד התנדב לצאת לפעילות מבצעית עם הכוחות. אני חושב שהוא היה אחד המבוגרים האחראיים שגילה לנו את העולם המופלא של המריחואנה והחשיש שהסתובבו בכמויות מסחריות בלבנון. לגדל שיש/מריחואנה היה הספורט הלאומי בלבנון, זה ללא ספק היה אחד ממקורות ההכנסה החשובים של מדינה מפורקת זו ובלי ספק הגידול החקלאי העיקרי שלה. באחד הימים נסענו מס' נגמ"שים אל מפקדת האוגדה שהייתה דרומית יותר. אותו חובש הצטרף אלינו. כשהגענו , פצחנו בסידורים שונים. לפתע ניגשו אליו חוליה של אנשי שב"כ שהיו באותה עת באוגדה. השתלטו עליו ועצרו אותו (יותר מאוחר הסתבר לנו שהוא הואשם בריגול, הוא בכלל לא היה חובש, אלא מתחזה, לא ברור מה עלה בגורלו ואם אכן היה משהו בהאשמות אלה, יותר לא ראינו אותו).

חודש יוני ממשיך, באחד הלילות, לילה שקט ומפחיד, כרגיל במוצב. אנחנו בעמדות, לפתע צעקות מכיוון השער המרכזי של המוצב. מתורגלים אנחנו פותחים באש תופת, יורים כמה דקות, מפסיקים. חולייה שלנו ניגשת לבדוק. בין השיחים מסתתר חייל סורי , על ציודו ונשקו, שלם ללא פגע, לא ברור איך הוא נשאר כך לאחר כמות האש הנדיבה , יש לומר המוגזמת במידה הנכונה, שהומטרה לכיוונו לפני כמה דקות. אחד מקציני חיל המודיעין שהיה במוצב שואל אותו בערבית "מה אתה עושה פה ?" הוא מבולבל, מפוחד, עייף ורעב מספר לקצין "לקחו אותי מהבית לפני שנה וחצי, גייסו אותי בכוח, לא ראיתי את המשפחה שלי מאז, אני רעב, עייף, רוצה הביתה" . מה ענה לו הקצין ? " מטומטם נראה לך שמפה תצא הביתה". למחרת בבוקר העברנו אותו למפקדת הגדוד, אין לי מושג אם ומתי הוא ראה את הבית בסופו של דבר.

חודש יוני אופיין בהתגברות הפעילות בגזרה. כמעט כל לילה היינו מסתגרים עם חשיכה בתוך סוללות העפר שהקיפו את המוצב. הפחד היה ברמה כזו גבוהה, שרבים מאיתנו העדיפו לבלות את קטעי השינה המופרעים תדירות על ידי ירי בתוך מחילות ו/או בעמדות המבוצרות ולא בתוך המכולה המפוארת שלנו, ליתר ביטחון את דקות השינה המועטות והמופרעות , ישנו עם בגדים ונעליים, בתנוחת כפיות עם רובה הגליל האישי, וקסדה בהישג יד, מוכנים לכל תסריט.

הסוף חוזרים לארץ

הגענו לגראנד פינאלה של הקיץ המחורבן ב 1983 : הקו מגיע לסיומו . שבוע ראשון של יולי קציני המילואים של הכח שאמור להחליף אותנו מגיעים למוצב.  חדורי מוטיבציה ומפוחדים כאחד. המג"ד שלנו לוקח את המג"ד שלהם לסיור חפיפה. גם אני בכח , יאללה סיור אחרון. יוצאים לטיול בין שדות המוקשים ובשבילים בהם טיילנו כל כך הרבה בחודשים האחרונים. השישי ליולי , יום רביעי, מחר יום חמישי חוזרים לארץ.

לא ברור אם זו הייתה טעות ניווט, דיסאוריינטציה שטבעי שתקרה בנסיבות כאלה, לאחר כשעתיים של סיור, מצאנו את עצמנו בתוך שדה מוקשים לא מסומן. איך ידענו ??  איך שאתה תמיד יודע שאתה בשדה מוקשים לא מסומן, נשמע פיצוץ עז. המג"ד של גדוד המילואים יואל אדרת עלה על מוקש נעל, הפיצוץ העיף אותו על מוקש אחר שהופעל אף הוא. הוא נהרג במקום, הסמג"ד  שלו איבד עין והמג"ד שלי איבד את שני רגליו. לקח למעלה מ-8 שעות עד שחילצו אותנו מתוך שדה המוקשים. למחרת חזרנו לארץ.  היו עוד קוים בלבנון אחרי זה, אבל אף קיץ לא היה מחורבן כמו הקיץ של 1983.

תיאור תמציתי של האירוע באתר חטיבת אלכסדרוני : http://www.alexandroni.co.il/PAGE20.asp

במקום אפילוג

היו עוד המון אירועים באותו קו בקיץ 1983 שתקצר היריעה המצומצמת הזו לפרטם. באירועים נוספים שקרו בשבוע האחרון של יוני בסמוך ליום הולדתי ה-20, אני נפצעתי. פציעות פיסיות קלות ולא משמעותיות. כפי שיתגלה לי יותר מאוחר, אותם אירועים חרטו בי צלקות נפשיות עמוקות ששמונה שנים לאחר מכן יהפכו אותי רשמית לנכה צה"ל עם התגית : הלם קרב. דרך אגב חיילי גדוד המילואים שתפס במקומנו את הקו היו מעורבים כשבוע לאחר מכן בתקרית מטען צד שהופעלה על רכב "ספארי" עם חיילים שחזרו או שנסעו לחופשה בבית, תקרית שבה נהרגו כ-8 חיילים, מה שלימים נודע כאסון הספארי הראשון (היה אחד נוסף ב 1985).

[youtube_video id="q8nIQvwiO7I"]

Comments

comments

על הכותב

מנהל