הבלוג של מזי

מיומנה של אשת מרתוניסט

צולם על ידי אוהד רומנו
פוסט מאת מנהל

יומיים לפני המרתון.

הוא מנוזל כבר כמה ימים. חוץ ממני, לא נראה שמישהו מוטרד מהעניין. רמי יוצא לרוץ לפרוק מתחים. חוזר רגוע ומצהיר "אני מוכן, ללא כל ספק".

 רגע לפני החופה החתן שואל את עצמו: "אני מוכן? בטח מוכן. הרי אני גר עם הבחורה כבר שנה, מכיר את הדפקטים שלה, הסקס מעולה, מבשלת לא רע, משפחה בסדר. אני מוכן? חושב שכן. זאת אומרת. כן, כן. מה, בגלל שלא רצתי יותר מ- 31 קילומטר? רוצה אותה, אני אומר לך. כמה אחוזים לא מסיימים?  מה אני אגיד לך… מקווה שנשרוד את זה."

 ואני שואלת: מאיפה הוא יודע? וללא כל ספק?

אנשים פורשים מהמרוץ, נפצעים, מתמוטטים. האם להאמין ולהכריז "ללא כל ספק" היא ערובה להצלחה? אני מציעה לשאול את הלא מסיימים. חושבת על דרכים מתוחכמות לחסום את הספק.

 יום לפני המרתון.

 

  הכנרת נראית כמו סט של סרט אימה אפלולי. שחפים צווחים מתעופפים במעגלים חוטפים במקורם חתיכות לחם שנזרקות באוויר. יש טבע בטבריה, ממש נשיונל ג'אוגרפיק.

 יוצאים לארוחת הפסטה המסורתית בקפה שרי. מן מסיבת רווקים נטולת אלכוהול ושומנים. נשאבים לשנות ה- 80 באמצעות תפריט דובדבני מנויילן ודביק. צוותי צילום מלווים אותנו. מצלמים דרך החלונות וחוסמים את המעבר למלצרים הנושאים את מנות הפסטה והלחם למי שעתיד לרוץ שעות וקילומטרים רבים שיחזירו אותו בסופו של דבר לאותו מקום אבל כמישהו אחר.

 גברים לא מוכרים לי ניגשים לגבוה ולוחצים את ידו בהתרגשות, מרתוניסטים, חברי פייסבוק, הם עוקבים אחר הפרוייקט. "בהצלחה" הם אומרים. מאבדת את היכולת לעקוב אחר כל השמות החדשים. מנסה לייצר במוחי אנשי קשר חדשים.

 כל כך הרבה אנשים עקבו במשך החודשים האחרונים אחר ההכנות של רמי למרתון בעזרתו האדיבה של צוקרברג. היה לי צורך בלתי נשלט להמשיך לעדכן בזמן אמת את כולם בהתרחשויות. האצבעות איטיות ומסתרבלות. מסרבות להצטרף למשימות המרובות שאני מטילה על עצמי.

 במהלך כל היום הזה רמי ואני מחליפים הנהונים ומבטים נסתרים לבדיקת תקינות המצב. מזכירה לו במבט מהיר שעליו לומר בצורה ברורה אם יש משהו או מישהו שמכביד עליו. כתפיו הרחבות יודעות לשאת גם את הדברים שהוא לא רוצה. המרתון הוא לא זמן לשאת גרם יותר ממה שצריך.

 פוגשים בלובי את הרצים הנוספים, המלווים ואת צוותי הצילום. כולנו בתלבושת אחידה, לבושים צהוב זרחני. מתרעמת קלות שהצבע אינו הולם את גוון עורי אך הזרחניות המוגזמת תאפשר לי לזהות את הרצים עם רמי בקלות בכל מקום. אוהד רומנו מופיע מוקדם מהמובטח, נרגש דרוך ומוכן למשימה לא ברורה ללוות את רמי כמה קילומטרים. עד שיכאב.

 "הי מזי" מישהו קורא לעברי, מביטה בו בפליאה ובבלבול. מדפדפת בזיכרון שלי למצוא את עמוד הפרופיל המתאים שייתן לי רמז באשר לזהותו של הבחור הנחמד. לאחר כמה שניות נזכרת בחולצה הנושאת את שמי. אנחת רווחה, המערכות שלי תקינות.

 בכל כמה דקות מצטרפים רצים וחברים נוספים וממהרים ללבוש את מדי הקבוצה.

מילים אחרונות של שרת תרבות. מוסיקה שלא תורמת מאום להעצמת השמחה.

ספירה לאחור.

יריית זינוק.

 הם מתחילים לנוע כקבוצה מחויכת קדימה. חלקם קשורים אחד לשני באמצעות גומי נמתח, חלקם קשורים בחברות אמיצה שתתהדק אפילו יותר במהלך השעות הקרובות.

 חוששת לו. הגוף שלו יעמוד בזה. האימונים הקשים שעבר הכינו אותו היטב. חרדה מהפלאשבקים ששואבים אותו ללבנון. האם יחזור מהמלחמה בראשו בלי להיפצע?

 עוצרת את הדמעות בהוראה תקיפה. מבינה שאין לי יכולת לעזור לו או להקל עליו. תחושה מוכרת של חוסר אונים בהמתנה לחזרתו משדה הקרב. הפעם לא כשורד אלא כמנצח.

 עומדים בוהים בנקודות הצהובות המתרחקות. עכשיו מה? המתנה של ארבע וחצי שעות בערך. עשרים דקות שלמות נאחזנו ברסיסי האנרגיה שהשאירו המרתוניסטים מאחור.

 הלכנו ללובי לשתות קפה…

להמשך >>>

Comments

comments

על הכותב

מנהל

תגובות