חברים

מחשבות על פוסט טראומה

pini
פוסט מאת מנהל

מאת: פיני שרגיל בן-סירה
אתחיל בקצת רקע. רמי ואני חברים בפייסבוק וכמו שקורה כל כך הרבה פעמים בחברויות פייסבוק, לא תמיד זוכרים איך הן החלו. מתי, למה ואיך היה הרגע הזה בו אחד מאתנו ביקש חברות מהשני ונענה בחיוב. גם במקרה של רמי ושלי אני לא זוכר מתי ואיך התחברנו, אבל זה כנראה לא באמת משנה. העובדה היא שאנחנו מחליפים מילים ולייקים מדי פעם וזה תמיד מאד נעים ונחמד ולפעמים גם מצחיק.

והנה, לפני מספר שבועות קיבלתי מרמי הזמנה לאירוע מרתון טבריה. נכנסתי לדף האירוע, ראיתי את התמונה ואמרתי לעצמי – רגע… הבן אדם הזה מוכר לי. מאיפה? אחרי כמה שניות נפל האסימון והבנתי שרמי מוכר לי מהשתלמות בשיטת החשיפה הממושכת לטיפול בפוסט טראומה שהשתתפתי בה ביוני 2011. פתאום, החברות הנעימה אבל הכמעט אנונימית בפייסבוק קיבלה צורה אחרת לגמרי – צורה של אדם אמיתי שפגשתי ושהתרגשתי לשמוע את סיפורו.

כתבתי את כל זה לרמי והוא העלה את הרעיון שבהקשר זה אכתוב משהו על ההתמודדות עם פוסט טראומה. אז הנה…

 חיפשתי נקודת התחלה לכתיבה. אולי אפשר לקרוא לה נקודת אחיזה. מצאתי אותה בדמותו של גבר בו טיפלתי במרפאה לבריאות הנפש, במסגרת ההכשרה המעשית בשנה ב' של לימודי העבודה הסוציאלית. מדובר היה בגבר כבן 50, נקרא לו אודי (שם בדוי כמובן), שסבל מפוסט טראומה כתוצאה מפיגוע טרור בו נכח במסגרת תפקידו כאיש צבא קבע ואשר עורר אצלו טראומות חבויות ממלחמת לבנון הראשונה.

זה היה המפגש השני שלי עם אדם הסובל מפוסט טראומה. הראשון התרחש שנה קודם לכן, גם הוא במסגרת הכשרתי המעשית כעובד סוציאלי לעתיד. אז היה זה גבר כבן 43, שסבל מפוסט טראומה בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב. אני אומר שאלה היו המפגש הראשון והמפגש השני שלי עם אנשים הסובלים מפוסט טראומה, אבל אולי נכון יותר לומר שאלה היו המפגשים הראשונים המודעים שלי עם הנושא, כלומר מפגשים בהם ידעתי (כי אמרו לי) שמי שיושב מולי סובל מפוסט טראומה. היום אני יודע שיש סיכוי רב לכך שבמהלך חיי פגשתי עוד אנשים שסבלו וסובלים מפוסט טראומה, אך לא היה לי מושג שזה המצב. וזו אולי הנקודה הראשונה שהתבהרה לי – שאם את או אתה אינכם סובלים מפוסט טראומה בעצמכם או עוסקים בנושא, כמטפלים למשל, לא בטוח (ואפילו בטוח שלא) שתדעו שהאדם שמולכם מתמודד עם הפרעה קשה זו.

 חזרה לאודי, המטופל מהמרפאה לבריאות הנפש. כאמור, הייתי אז סטודנט וככזה, עשיתי מה שאמרו לי ומה שלימדו אותי לעשות. ומה שלימדו אותי לעשות זה קודם כל "לקחת אנמנזה", שזה המושג המקצועי המתאר את פעולת איסוף הפרטים השונים המהווים את תולדות המטופל. האנמנזה מכילה פרטים מזהים של המטופל, תיאור המצב ממנו הוא סובל, סיבת הפניה לטיפול, הסימפטומים שהוא חווה, פרטים מזהים שלו, תולדות העבר שלו, תולדות המשפחה שלו, הרקע הסוציאלי שלו ועוד. אוסף נתונים מפורט זה מהווה מרכיב חשוב בקביעת האבחנה לגבי המטופל וההחלטה על דרכי הטיפול בו.

אז התחלתי לאסוף פרטים בנוגע לאודי. יותר נכון, ניסיתי לאסוף פרטים. מהר מאד התברר שנכונה לי חוויה לא פשוטה. אמנם אודי שיתף פעולה וענה על השאלות ששאלתי אותו, אך המידע שהצלחתי לדלות מהתשובות שנתן לא היה אלא אוסף של שברי נתונים, פיסות סיפור, קטעים שנמחקו וקפיצות בזמן. מאלה הצלחתי לצייר רק תמונה חלקית ולא לגמרי קוהרנטית.

התחושה שלי היתה שאני הולך לאיבוד בנסיון לבנות סיפור שלם, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, מרסיסי המידע שקיבלתי. בהמשך למדתי שהעובדה שכך הרגשתי, משמעותה שכך הרגיש אודי עצמו, שנותר אבוד בשבילים המפותלים שבין הסיוטים, הפלאשבקים, הלילות בלי שינה, הפחד לצאת החוצה מהבית, הדריכוּת התמידית, הקפיצות המבהילות מכל רעש וההתרחקות מאנשים, כולל מאלה הקרובים לו ביותר.

 חוויית חוסר ההתמצאות במרחב (כפי שהתבטאה בחוסר ההתמצאות בסיפורו של אודי) וחוסר האונים מול הנסיון לחבר יחדיו רסיסים שאינם ניתנים לחיבור, המשיכה להעסיק אותי. שיתפתי את המדריכה שלי, את המורות שלי, את הפסיכולוג שלי, את חברותיי ללימודים. קראתי על פוסט טראומה ועל חוויית המטפל במפגש עם פוסט טראומה. כתבתי עבודה על המפגש עם אודי. מכל אלה הגעתי לעולם תוכן מרתק שנקרא "ידיעה ואי-ידיעה בטיפול" ועוסק בצורך של מטפלים, אבל גם של אנשים בכלל, לדעת, להחזיק בתמונה השלמה ולנווט בה בבטחה, כדי להכניס סדר בחיינו ולהרגיש שיש לנו שליטה עליהם. וכשאנחנו לא יודעים, או לא יודעים הכל, אנחנו חווים תחושות של חוסר בטחון, חוסר אונים והליכה לאיבוד. החוויה שלי מול אודי לא היתה אלא בבואה של החוויה שלו – חוויה פוסט טראומטית של תלישוּת, אובדן והיעדר שליטה בחיים. חוויה קשה. קשה ביותר.

 כשהייתי קצין מבחן ישבתי פעם מול מטופל שהעביר שנים רבות מחייו בכלא. הוא דיבר על קשיי ההסתגלות לחיים שמחוץ לכלא ואמר לי "שנים אתה יושב בבית-סוהר ואין לך מושג. אתה יודע איך זה…" אז אמרתי לו שלא, אין לי מושג איך זה. לא ישבתי בכלא ולו ליום אחד, כך שאני ממש לא יכול לומר שאני יודע איך זה. אבל אני יכול לנסות להבין, לנסות להתקרב להבנה. ביליתי הרבה בכלא במסגרת עבודתי, טיפלתי בלא מעט אנשים שריצו תקופות מאסר ושמעתי מהם באריכות על החוויות שלהם, כך שיש לי איזשהו מושג.

בעבודתי כעו"ס פגשתי ואני פוגש עוד גברים ונשים הסובלים מפוסט טראומה. חלקם בעקבות שירותם הצבאי, חלקן בעקבות פגיעה מינית ואחרים בעקבות תאונות דרכים. אני לא באמת יכול להבין את חוויית הפוסט טראומה. אני יכול רק לנסות להבין, לנסות להתקרב להבנה, על בסיס המפגש האישי הכואב והמרגש עם אלו הסובלים מההפרעה ועל בסיס הקריאה, הלימוד וכלל הנסיון המצטבר.

 העניין שלי בפוסט טראומה הוביל אותי אל אותה השתלמות בשיטת החשיפה הממושכת של הפרופסור עדנה פואה. זמן קצר אחרי ההשתלמות, כאשר עדיין עבדתי כקצין מבחן, פגשתי במשרדי את יגאל (שם בדוי), שהגיע אלי בגלל עבירת אלימות שביצע. הסימפטומים של הפוסט טראומה, שככל הנראה התעוררה במהלך שירותו הצבאי, זעקו לכל עבר. יגאל הכיר, כמובן, בכך שהוא סובל והיה ברור שהוא משווע לצאת מהמצוקה, אך כשקראתי לפוסט טראומה בשם גיליתי שאין כל כך עם מי לדבר. יגאל דחה את האבחון הראשוני על הסף והשיב לי בטיעונים המוכרים של "אני אהיה בסדר." "אני פשוט צריך לצאת מזה." "אני רק צריך למצוא עבודה ואז אני כמו חדש."  לא הצלחתי להסביר לו מדוע הוא לא מצליח למצוא עבודה כבר שנה וחצי ומדוע, כשהוא כבר מוצא עבודה מזדמנת כזו או אחרת, הוא לא מצליח להתמיד בה יותר מיומיים שלושה. ניסיתי לשכנע את יגאל להתחיל טיפול בשיטת החשיפה הממושכת, אך ללא הועיל. ניסיתי לגייס לשם כך את בני משפחתו הקרובים ואת עורכת הדין שטיפלה בו, אך גם זה לא עזר.

רמי כתב כאן שהצעד הראשון לפתרון הבעיה הוא להכיר בבעיה. יגאל לא הכיר בבעיה. אולי יכיר בה בעתיד ויפנה לטיפול. קשה לדעת שקיים פתרון מדהים בעוצמתו, שיכול לעזור ולמעשה להציל אדם מסוים, אבל אותו אדם אינו נעזר בו ונותר בפגיעה ובסבל. הפוסט טראומה אינה עוברת לבד, מעצמה. זה פשוט דבר שלא קורה. ההפך הוא הנכון. לרוב, בהיעדר טיפול, תהיה החמרה במצב ובסימפטומים.

 אחד ממאפייניה הבולטים של הפוסט טראומה הוא חוסר היכולת להכיר באפשרות של עתיד טוב יותר. מאפיין זה הופך לבעיה מובנית בתוך הרעיון הטיפולי, שהרי איך נשכנע אדם שמראש לא מאמין שיכול להיות טוב יותר, בכך שיכול להיות טוב יותר? אני מכיר בעיה דומה מתחום עיסוק אחר שלי. בין השאר אני מאמן אנשים בהתמודדות עם דחיינות – בעיה שכולנו סובלים ממנה במידה כזו או אחרת. אבל איך תשכנע מישהו שכל הזמן דוחה את הטיפול בדברים החשובים לו, לעשות צעד ולהתחיל תהליך שמטרתו לטפל בדחיינות שלו? הוא הרי יגיד כן, אני אלך, ואז ידחה את העניין עד קץ הימים.

אין מה לעשות. אי אפשר להכריח איש ללכת לטיפול ולהיות אקטיבי בכל הנוגע לשיפור איכות חייו. פעמים רבות מה שיוביל אדם לטיפול זו העובדה שהוא הגיע לשיאו של השפל. אבל גם אז זה לא תמיד יקרה בקצב שהמשפחה, החברים והמטפל היו רוצים בו. לנו נותר רק להמשיך להציע. מי שזקוקים לעזרה יבחרו את הרגע בו יחליטו, אם בכלל, לעשות את הצעד הראשון בדרך לחיים טובים יותר.

Comments

comments

על הכותב

מנהל