הבלוג של רמי פוסט טראומה

פוסט טראומה – מילים אחרונות של חייל שנמאס לו להתמודד

danielle-macinnes-88493
פוסט מאת רמי

רקע

קשה מאד עד בלתי אפשרי לתאר במילים את העולם הפנימי של מתמודדים עם פוסט טראומה.מאז שחרורו התמודד דניאל דניאל עם מהפרעה פוסט-טראומטית (PTSD)) ואובחן כסובל מפגיעה מוחית טראומטית (TBI )ב -10 ביוני 2013  , דניאל כתב את המכתב הבא למשפחתו לפני שלקח את חייו. דניאל היה בן 30 במותו. אשתו ומשפחתו נתנו רשות לפרסם את המכתב. מכתב שחלקים עיקריים ממנו תרגמנו כאן. מסמך נדיר השופך אור על המורכבות של התמודדות עם פוסט טראומה.

המכתב

"אני מצטער שזה הגיע לזה.

ככל שאני זוכר המוטיבציה שלי לקום מדי בוקר היה בכדי שלא תצטרכי לקבור אותי. כשהכל הפך לגרוע יותר היה ברור שזה לבדו אינה סיבה מספקת להמשיך. העובדה היא שאני לא משתפר, להיפך אני ממשיך להידרדר ככל שהזמן עובר.

מבחינה לוגית עדיף לסיים דברים במהירות ולתת להשלכות של זה להשפיע בטווח הקצר מאשר לגרור את זה כפי שזה לטווח הארוך.

את אולי תהיי עצובה, אבל לאורך זמן את תשכחי ותמשיכי הלאה.  זה יהיה הרבה יותר טוב מאשר להשליך עלייך את הסבל שלי לאורך שנין ועשורים שעוד יבואו.

רק בגלל שאני אוהב אותך אני לא יכול להימנע מלעשות את זה. את תלמדי לראות יום אחר יום שהחיים בלעדיי טובים יותר. את תלמדי לא לדאוג לי ולא להקדיש לי מחשבה שנייה. את תלמדי שהעולם שלך טוב יותר כאשר אני לא נמצא בו.

במשך העשור האחרון ניסיתי. ניסיתי להיאחז. כל יום שעבר היה עדות לאימה הבלתי נתפסת והלא הגיונית שאני סוחב עימי בשקט מופתי ככל זה התאפשר לי על מנת שאת תוכלי להרגיש שאני פה בשבילך.

למען האמת אני לא הייתי יותר מאבזר, בסך הכל מילוי של חלל,  כך שההיעדרות שלי לא תורגש לך. למען האמת, אני כבר נעדר לתקופה ארוכה, ארוכה.

הגוף שלי הפך ללא יותר מכלוב, מקור לכאב ובעיות קבועות. המחלה שיש לי גרמה לי כאב שאפילו התרופות החזקות ביותר לא יכלו לו. אין תרופה. יום יום כל היום רק ייסורים בכל עצב בגוף שלי. זה לא פחות מעינויים. התודעה שלי היא אדמה מורעלת, מלאה בחזיונות של אימה מדהימה, דיכאון בלתי פוסק, וחרדה משתקת, אפילו עם כל התרופות שהרופאים העזו לרשום לי.

דברים פשוטים שכולם לןקחים  כמובן מאליו הם כמעט בלתי אפשריים עבורי. אני לא יכול לצחוק או לבכות. בקושי אני יכול לצאת מהבית. איני שואב שום הנאה מכל פעילות. הכל לזה שאני מחכה שהזמן יחלוף  עד שאני אוכל לישון שוב. כרגע נראה שלישון לנצח, זו הפעולה הכי רחומה שאני יכול לעשות.

מאז השחרור שלי לאחר מכן, ניסיתי להחליף הרס בצירה. לזמן מה  זה סיפק לי הסחת דעת, אבל זה לא יכול להימשך לנצח. העובדה היא שכל סוג של חיים רגילים ושגרתיים הוא עלבון לאלה שמתו בגללי. איך אני יכול להסתובב כמו כל אחד אחר בזמן שהאלמנות ויתומים שיצרתי ימשיכו להיאבק? אם הם היו יכולים לראות אותי יושב כאן בפרברים, בבית הנוח שלי עובד על כמה פרויקטים מוסיקליים הם היו זועמים, ובצדק.

המחשבה האחרונה שעלתה בדעתי היא סוג  כלשהו של משימת התאבדות אמנם זו מחשבה נחמדה לשקול לעשות משהו טוב עם הכישורים שלי, עם הניסיון, ואינסטינקטים של רוצח מיומן. האמת היא שזה לא מציאותי. ראשית, יש את הלוגיסטיקה של מימון והצטיידות לפעולה שלי, ואז יש ודאות הקרובה למוות זוועתי, ולהיות ממותג לנצח כטרוריסט. מה שבאמת עצר אותי, העובדה שאני חולה מכדי להיות יעיל בתחום זה. גם זה, נלקח ממני.

לפיכך, נשארתי עם שום דבר בעצם. לכוד מדי במלחמה בכדי לחיות בשלום, פגוע מדי בכדי להיות יעיל במלחמה. נטוש על ידי מי שבחר בדרך הקלה ומעמסה למי שהחזיק איתי מעמד ובכך מגיעים יותר. את רואה, לא רק שיותר טוב לי להיות מץ , אלא העולם יהיה מקום  טוב יותר בלעדיי.

זה מה שהביא אותי למשימה הסופית שלי . לא התאבדות, אלא המתת חסד. אני יודע כיצד להרוג, ואני יודע איך לעשות את זה כך שלא יהיה כאב כלשהו. זה יהיה מהיר, ואני לא סובל. ומעל הכל, עכשיו אני חופשי. אני לא מרגיש שום כאב יותר. אין לי יותר סיוטים או פלאשבקים או הזיות. אני כבר לא כל הזמן בדיכאון או פחד או מודאג

אני חופשי. 

10

אני מבקש ממך להיות מאושרת עבורי. זו אולי ההפסקה הכי טובה שיכולתי לקוות לה אנא קבלי את זה ותהיי שמחה בשבילי."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[למכתב המקורי ]

Comments

comments

על הכותב

רמי