פוסט טראומה

מאבקם של הלומי הקרב להכרה 2015

pexels-photo-54377
פוסט מאת רמי

בדצמבר 2015 הפצע החל להגיר וגלה המתחילה לנזול.  דומה שמה שהתחיל את המגמה היה הפצתה של עדותו של עידו גל רזון בפני וועדה בכנסת.

גל (עידו) רזון היה לוחם בחטיבת גולני, חייל שהיה מוכן לכל משימה, היה מוכן להקריב את חייו. כשהשתחרר מצה"ל, המראות והזיכרונות לא נתנו לא מנוח, אבל אף אחד לא רצה להקשיב. עד היום

הסרטון הזה שחרר הצהרות וסיפורים אישיים של מתמודדי פוסט טראומה אחרים שהעלו את הסיפור האישי שלהם בפייסבוק.

הנה כמה מעדויות אלה.

עדותו של Avraham David Sherwood  [לסטטוס מפייסבוק]

"וכאשר מגיע לאגף השיקום לוחם שלא רואים עליו סממני פציעה. כי הכל בפנים. את הכל הוא נושא בתוך הלב, וזה כואב. אז הרבה יותר קשה לו להתמודד מול המערכת, כי הוא לבדו. ואז הוא הולך הביתה, סובל בשקט ומוותר."

התגייסתי כלוחם בגדוד שקד, בחטיבת גבעתי, במחזור מרץ 03. בשנת 2004 נפצעתי באסון הנגמ״ש השני, בציר פילדלפי. לצערי ולמזלי. עם הצער התמודדתי ואני מתמודד איתו יום יום, שעה שעה. כל החיים ועד הסוף. את המזל קיבלתי בכאב, כי נפצעתי פיזית וביחס ללוחמים פצועים אחרים, שאין להם סימן גופני והם נאלצים להוכיח את הצלקות הנפשיות הנסתרות אל מול מערכת קשה, אטומה וביורוקרטית. לי באופן אישי לקח מעל 8 שנים לסיים את הסאגה הביורוקרטית והמיותרת שנקראת אגף השיקום. אני נלחמתי פעמיים, גם בשיקום שלי עצמי וגם מול מערכת שלמה שהגלגלים שלה חורקים. אבל יש לי חברים שנאלצים לוותר על זכויותיהם ולהרים ידיים בגלל יחס משפיל ולא הוגן. את אותם חברים אלו צריך להעלות על נס ולהשיב להם את הכבוד שמגיע להם!

אני לא בא להתלונן. ולא מדבר בשם השוויון, רק יחס ראוי והוגן, ובהתאם למשקל המציאות הנכון. אני קיבלתי יחס הוגן, חיבקו אותי. עזרו ותמכו. כשהייתי תחת המטרייה הצבאית טיפלו בי בפקודה, החל מתרגילי פיזיותרפיה לחיזוק ושיפור טווחים, יום יום ללא קשר לועדות, עושים את מה שצריך לעשות על מנת לחזור לתפקוד. הבעיות התחילו כאשר קיבלתי את ההכרה של משהבט ועברתי לחזקתם. לכאורה המערכת הצבאית היא ישות אחת, אבל אין קשר בין הצבא לבין משהבט. משהבט הוא גוף ביטוחי-משפטי שמנסה לחסוך על גבם של אלו שנתנו את היקר להם מכל. יותר מאוחר המערכת התחילה להשתולל, כי כשאין מדיניות שיקומית אז הולכים סחור סחור. לא יודעים לטפל באמת בפוסט טראומה, אז נותנים כדורים בשביל להשתיק כאבים נפשיים. מנסים להשתיק אותך שלא תפריע, שחלילה לא תבקש, שחלילה לא תשתקם. הופכים אותך לשפן נסיונות במקום לראות מה אתה רוצה שיעזור לך לצמוח ולהתקדם בכוחות עצמך. המצב הקיים היום הוא כזה: מי שבאמת סובל- או שהוא מוותר, או שהוא נלחם עד שהוא מקיז דם, על מה שמגיע לו לפי חוק ובהתאם לכל קנה מידה מוסרי.

וכאשר מגיע לאגף השיקום לוחם שלא רואים עליו סממני פציעה. כי הכל בפנים. את הכל הוא נושא בתוך הלב, וזה כואב. אז הרבה יותר קשה לו להתמודד מול המערכת, כי הוא לבדו. ואז הוא הולך הביתה, סובל בשקט ומוותר. וכל מה שאני רוצה, הוא להוציא את עמדת היחיד, את האיכות שבכמות, החוצה. לעולם ולכולם! אז מה עושים? משתפים סיפורים אישיים.

עדותו של ערן גליסקו [לסטטוס בפייסבוק]

שמי ערן גליסקו, בן 29. התגייסתי למשמר הגבול בשנת 2004 עם המון מוטיבציה ורצון לתרום ולהגן על המולדת. עברתי טירונות במשך 4 חודשים מפרכים והמערכת הפכה אותי לרובוט משומן ומוכן לכל משימה ותרחיש. שובצתי בגזרת מ.פ שועפת- ענתא, שם שמרתי והגנתי בגופי במשך שנתיים וחצי. בשנת 2006 במהלך משמרת על גדר ההפרדה שבין מ.פ שועפת- ענתא לפסגת זאב נקלענו להפרעת סדר המונית- המון זועם הפך את הג'יפ שלנו לתוך ואדי לאחר התקפה מסיבית של אבנים. אני, ששובצתי כלוחם בג'יפ עפתי ממנו לאחר ההתהפכות וההמון ניסה לעשות בי לינץ', סקלו אותי בכל הבא ליד (סלעים, אבנים, ברזלים ובקבוקי זכוכית).

הייתי בטוח שלא אצא מפה חי!!! ובכל זאת המשכתי לתפקד ולהילחם פצוע עד שהגיעו ציוותי חילוץ. מאותו היום בו הגעתי לבית החולים אני נלחם על חיי. אני סובל מפוסט טראומה. מזה 9 שנים שאני עובר גהינום, החלומות הקשים שלא מניחים לרגע… בחלומות שלי אני נשחט כל לילה! כל לילה אני נאבק מחדש על חיי! אני קם בבוקר עם כאבים פיזיים בגוף באותם מקומות שבחלומות הכו בי…

בנוסף אני סובל מ c.r.p.s (פגיעה במערכת העצבים הגורמת לכאבים כרוניים ולא פרופורציונליים) ולמרות שברור שעוד אסבול מכך למשך כל חיי, אגף השיקום נמנע מלהכיר לי בכך. את המלחמה הגדולה והקשה מכל אני עובר דווקא מול הגוף שנקרא "אגף השיקום", הגוף שאמור לשקם אותי. נכנס לוועדה, עומד אל מול אנשים אטומים וקרי לב, יוצא משם בהרגשה שחוויתי לינץ' נוסף וכך שוב ושוב ושוב "אגף השיקום" הופך אותך לנוכל, שקרן ורמאי. גורמים לי להתשה מתמדת. עומד לבדי מול מערכת אטומה שמנסה להכשיל אותי ולהתנער מאחריות על פציעתי. גייסתם אותי ללוחמה בפרופיל 97 ושחררתם אותי אחרי שנתיים וחצי עם 24 רפואי.

חייבתם אותי להתגייס אז עכשיו תכירו בחובות שלכם. אתם חוסכים ומקצצים על הגב שלי! אני לא מבצע חיסול 3+1 ולא עד גמר המלאי!
אני גאה להיות תוצרת כחול לבן ועלי אין מבצעים או הנחות! לא מוכן להיות עוד מוצר שנשכח על המדף וצובר אבק עד שהוא פג תוקף! תפסיקו לנצל את הכוח שלכם אל מול החולשה והתמימות של החייל שנפצע בקרב! די! נמאס מהשוק שלכם! נמאס לשתוק!על החתום- עוד לוחם שהולך לקרוס.

לעוד עדויות ומידע על המשך המאבק [לינק]

photo-1434315137270-a8fa0f484639

Comments

comments

על הכותב

רמי