חברים

דנה סיני רצה עם רמי

dana
פוסט מאת מנהל

מאת: דנה סיני דאנו

אני מכירה את רמי.  אני לא מכירה את כל מגוון הרמים שיש בו, אני יודעת שהוא בחור מוכשר, הוא אסטרטג, מנהל עסק, יש לו גם אשה מוצלחת, ילדים.

אבל לא ככה אני מכירה את רמי.

אני מכירה את הפצע שלו.

כששמעתי לראשונה על היוזמה שלו, על הריצה, נפקחו לי העיניים.

כבר מיסכתי כל מבט, כך שכמעט כבר לא ראו אור, לא כזה שיאיר על הפצע.

שמי דנה, ואחי, ברק, נפצע בלבנון לפני 13 שנים.  ככה זה נראה מכאן –

נמרוד.

"תסתום ת'פה שלך, המפקד! תסתום אותו, מה אתה דפוק?  הם מחפשים להוריד קצינים, אני לא יכול להתרכז ככה, יש לך כאן חור בגודל מטולה ביד, ס'רבק, חייב לחסום לך אותו! פשוט סתום ת'פה שלך כי לא בא לי שירו עלינו, קיבינימט"

העיניים של נמרוד קופצות מהר.  מהר זזות, אך המבט חלול.  הוא עסוק בלביים את הסצנה הזאת בפעם המאתיים.  כמו בכל ערב.

כמו בכל ערב, אצל נמרוד, השעה היא 7:40 בבקר, כשהמפקד שלו מודיע לו שנכנסים בפנים ככח חילוץ.  ואדי סאלוקי פרוש לעיניו, אין גרגר חול שניתן להסתתר מאחוריו, השטח פרוץ, הם חשופים.  לבנון מעולם לא נראתה יפה יותר.  כמו בכל ערב, הוא ינסה להבין לאן נעלמו החיזבלונים הזונות ומי רודף אחריהם כדי להוריד אותם.  כמו בכל ערב, הוא יצרח כמו משוגע שניקח את הנשק של ארז שנפצע וכמו בכל ערב, יעדכן את איבגי שלקחו הרגע את רונן באלונקה לבלאק הוק.  הוא יתחיל לרוץ כשישמע את הקריאה לחובש, וישמע איך הכדורים שורקים לו באזניים, הוא ידמיין בראש איך גילי תחבק אותו כשיגיע אחרי הקו המזוין הזה הביתה, איך הוא יספר לה על הטירוף, שזה היה כמו בסרטים, שהאדרנלין זרם לו בגוף כמו כשהם ביחד, עושים אהבה, ושחשב רק עליה כמעט כל הזמן, אחר כך הוא יבחין במפקד שלו שותת דם מידיו ויראה איך גואטה שוכב שם בלי נשימה.  הוא יתחיל לבדוק אותו וירגיש שזה מאוחר מדי, הוא יסתכל למעלה, יחפש איזה אלהים יותר אמיתי שיעצור את כל החרא הזה, הוא לא יקבע את מותו של גואטה, אבל בלב הוא כבר ירגיש חלל.  כמו בכל ערב, המפקד שלו לא יפסיק לצעוק כמו אחוז אימה, מבלי יכולת לזוז, וכמו בכל ערב, נמרוד יצרח על המפקד שלו שיסתום את הפה, ויעשה לו חוסם עורקים שיציל.  יציל את המפקד שלו מאיבוד דם ומוות בטוח.  כמו בכל ערב, דקה אחרי כן הוא יחטוף כדור בגב.

אנה.

אני רואה את אחי רגוע עכשיו.  המורפיום מתחיל להשפיע וזה הזמן שאני יכולה לגעת בו בלי שיזעק מכאב.  אני מבקשת מהאחות רותי שתביא לי קסמי אזניים ואלכוהול.  נמרוד כבר שבוע לא התקלח ויש לו דם מתחת לצפורניים, יש לו דם על כל הגוף והידיים שלו נפוחות.  אני לא נגעלת מזה, רק רוצה לנקות כל זכר ממה שקרה.  אני לוקחת את הקיסם ומשפשפת טוב טוב מתחת לצפורן, מנקה את הבשר, מתפללת בפנים שאני מדמיינת, ושזאת בכלל מישהי אחרת שעושה את זה, זה אח של מישהי אחרת, זה לא קשור אליי כל מה שקורה פה.

כבר שתיים בלילה, אני לומדת לדבר אליו בלב, בלי להוציא הגה, כאילו גם אני במארב, כאילו שאם מישהו ישמע אותי מדברת, יכריז עלי כעל משוגעת וירחיק אותי, יגיד שאני חולה.  ובפנים, בלב שלי, השמועות אומרות שהאח שלי נפצע, אנשים שמעו ומתקשרים מכל מיני מקומות, ואני עסוקה בלהיות עכשיו חזקה, אבל בשתיים בלילה אני לא.  בשתיים בלילה אני ממלאה מחברות שלמות של מלים, אני כותבת לאח שלי חיים, מה הוא צריך להספיק לעשות, כותבת "היום עשיתי טרק מטורף, אחות שלי, הכל היה ירוק מסביב, נוף פראי כזה, לא-אמיתי, אני אומר לך.  חשבתי שבטח היית משתגעת כי לא התקלחתי כבר 4 ימים, אבל זה לא מעניין אותי, רק רוצה לבלוע עולם, ומחכה שגילי תצטרף אלי.  אני מקווה שאת שומרת על אמא ושהיא לא משגעת אותך יותר מדי. זהו, אני מפסיק כי את יודעת שאני שונא לכתוב, תמסרי לאמא ד"ש ולגילי שיש לה מכתב בדרך. בי אוחתי, נמרוד"  יום אחרי זה אני משיטה אותו לאי טרופי קסום והוא שותה שם קוקוס, יום אחרי הוא ילמד קאפוארה במרכז אמריקה.  אחר כך הוא יגיע לניו-יורק ויעשה קצת מובינג, "את יודעת, בשביל הכסף, אני חוסך כי בא לי הודו שוב", אחר כך יהיה בהודו אחר כך קופנגן.

אין לי מרחקים במלים שלי, רק צמא גדול שישוב לתקשר איתי, עם כולנו.   כל לילה אני  יושבת לידו ומסתכלת באדיקות על המוניטור, רואה את דופק הלב (שם הוא נראה מושלם), יודעת מתי צריך לקרוא לאחות רותי (לכולן אני קוראת האחות רותי) כדי שתתן לו עוד מנה של מורפיום או פטידין לסירוגין.  העיניים שלי רוצות לנוח, אבל עכשיו זה לא הזמן, אח שלי רגוע עכשיו, ואני צריכה לכתוב לו עוד מכתב.

אלה.

הילד שלי בוכה מתוך שינה כבר דקות ארוכות.  אלהים שבשמיים, תעשה שזה יפסיק.  העיניים שלו עצומות, אבל אני רואה את המראות שלו.  אני פוחדת לדמיין, אבל מרגישה שחם לי, כאילו הגוף נשרף, בוערות לי העצמות כאילו עוד רגע יתפוקקו אחת אחרי השנייה ולא יוותר מהן כלום.  נמרוד מתעורר וצורח, אני אומרת לו "אני אטפל באלונקה, אתה תציל את עצמך", הוא עונה לי ממקום אחר, "שורף לי, אלהים כמה שורף לי, שמישהו יקח את זה ממני כבר!!!" אני לא יכולה לעשות כלום.  מתפללת בלב ורוצה כל כך לקחת ממנו את הכאב הזה, איך אפשר לסבול כל כך איך? תנו לי את הכאב הזה, אני אשא אותו בשבילו, אני יכולה, נשבעת באלוהי האמהוּת שיכולה.  כמה יותר גרוע זה יכול להיות ממה שאני מרגישה עכשיו כמה? הוא שוב צורח, ומתעורר לתוך הכאב האמיתי של הגוף. יש כל מיני סוגים של כאבים, אני לומדת, יש כאב של לחץ, יש כאב של דקירות ויש את הכאב הנורא מכולם, השריפות, הרגליים שלו מרגישות כמו בתוך תנור ענק.  כאילו יער שלם עולה באש והילד שלי הוא כל העצים ביחד.  יש אש והיא מתפשטת, היא מתחילה לו בברכיים וזורקת גיצים למעלה, למטה, לאן שיכולה. לאש הזאת יש שלוחות ארוכות.  "השריפות זה הכאב הכי גדול, הכי עצמתי", מדווחים לי בקרירות במרפאת הכאב, ולכאב הזה אנחנו מחכים, כי רק אחריו, נרשמת רגיעה.

Comments

comments

על הכותב

מנהל