חברים

אסנת גוליק מצאה מישהו לרוץ איתו

אסנת
פוסט מאת מנהל

מאת: אסנת גוליק.
ויל סמית אומר שסוד החיים הוא קריאה וריצה. אין צורך להסביר מדוע קריאה. אבל ריצה? והוא מסביר – אם אתה מצליח להתמודד עם האיש הקטן שיושב לך על הכתף ולוחש לך "בשביל מה אתה צריך את זה?" , "לא עדיף לישון יותר מאוחר בבוקר?", "למה לך כל הכאבים האלו והמאמץ?" – אם אותו אתה מצליח להשתיק – תוכל להתמודד עם כל אתגר בחיים, לפרוץ כל גבול.
אני מעולם לא הייתי טיפוס ספורטיבי. נולדתי עגלגלה, גדלתי עגלגלה. ספורט לא היה חלק מחיי. לפני שנה וחצי, אולי יותר, הצטרפתי לקבוצה קטנה ומובחרת של נשים שהתגבשה לצורך ירידה במשקל מחד והיכרות עם חשיבות הפעילות הגופנית כחלק מהיומיום, מאידך. ככה התחיל הרומן שלי עם הספורט. רומן? יותר נכון להגיד מערכת יחסים שלמה.
כשהתחלתי בהליכות הזדנבתי אחרי כולן, מנסה להדביק את הקצב. לרוץ? לא רצתי אפילו 100 מ'. גם לא בשיעורי ספורט בביה"ס. יום אחד, אחרי כמה חודשים טובים, באחד מאימוני הבוקר (שש בבוקר בפארק הירקון) שאלתי את המאמן – איך רצים? והוא אמר פשוט רצים. בהתחלה 100 מ', אח"כ 200… אז פשוט רצתי. וזה ממש לא פשוט…

מאי 2009, חמש וחצי בבוקר, קניון ארנה, הרצליה – טריאתלון נשים – התחרות הראשונה שלי. גדוד של תומכים איתי – החברות הכי טובות מצוידות בצלם מקצועי שינציח את הרגעים, הורי, ילדיי. אני וכל הציוד הנדרש לתחרות וכמובן האיש הקטן (הוא לא נראה קטן בכלל אז). את השחייה סיימתי בין האחרונות, עם האופניים הייתה לי תקלה ולקח לי זמן לתקן אותה והריצה הייתה גיהינום. לעולם לא אשכח את קו הסיום. רק כוח רצון הביא אותי אליו. הרגשת הסיפוק – אין שני לה ולא ניתן לתארה במילים. פרצתי עוד גבול.

כך עם הזמן התגבשה לה מטרה ראויה – 42.2. מרתון. גם אני רוצה להדביק על הרכב שלי את המדבקה של מועדון 42.2.את רמי ומזי אישתו (המגדלור שלו, כפי שהוא מכנה אותה) פגשתי בקוד המנצח. אלוף אמיתי שניצח שדים גדולים הרבה יותר מהאיש הקטן שלי. יום אחד, לפני אחד המפגשים החודשיים המשותפים שלנו, הוא הגה את הרעיון של העלאת המודעות להלומי קרב וגיוס כספים למען מטרה זו בעזרת הריצה. מיד היה ברור לי שאני מצטרפת. פתאום המטרה שלי הפכה להיות הרבה יותר מזה. אני יודעת שמטרה כזו לא תיתן לי לוותר לאיש הקטן הפרטי שלי.

הכרתי ואני עדיין פוגשת כל הזמן הרבה אנשים מצוינים שבחרו לקשור את חייהם בספורט הסיבולת – טרי אתלטים, מרתוני סטים, אנשי ברזל. רכשתי חברים רבים חדשים שבעצם ההתמודדות שלהם דוחפים אותי קדימה. לא נותנים לוותר. אני יודעת היטב שכדי לרוץ מרתון צריך כושר מנטאלי לא פחות (אולי יותר) מכושר גופני.
הלומי קרב רצים "מרתון" כל יום בחייהם. נלחמים בשדונים, אנשים הקטנים, כל רגע.
אני יודעת ומוקירה את הכוח שאני שואבת מחברי ליעדים. בלעדיהם לא הייתי עושה את זה.
בהשראתו ובזכותו של רמי בחרתי לשלב את שתי המטרות לאחת.
ולי? לי יש עכשיו מישהו לרוץ איתו…
תוכלו לקרוא עוד על היוזמה החשובה הזו באתר "רצים עם רמי" rwr.org.il

 …"To all the runners I've encountered on the road – those I've passed and those who've passed me. Without all of you I've never would have kept on running".

Haruki Murakami, "What I talk about when I talk about running

Comments

comments

על הכותב

מנהל