הבלוג של רמי

אנצאר בלבנון – זה רק מחנה אוהלים ארעי

soldiers-army-basic-training-mud
פוסט מאת מנהל

"כל עוד אנו בין אנשים הבה נתנהג באנושיות." ~ סנקה

"כמה ימים" בכלא אנצאר בלבנון סתיו 1983.

 נכתב במשותף על ידי הלל ובר ורמי יולזרי

 

הלל : הריח… מה שנחרט לי  הכי חזק זה הריח… והזעקות של הילדים.

רמי : אני זוכר את הקו הצהוב, שהיה בעצם קו לבן ואת המשחק עם הצלפים על המגדלים.

הלל : סתיו 1983, לא זוכר אם זה היה באוגוסט, זוכר שהיינו שם בראש השנה וביום כיפור.
פלוגה ב' מחלקה 2 בית סאחור. גדוד 50. עידו, רמי, ינקי, בני ועוד חמישה עשר ילדים בני 18-20 ואני הלל הצעיר, כולם היו מחזור נחלוואים בני מחזור ע"ז חוץ ממני, ע"חתניק שאץ לו הזמן והגיע לגדוד לפני בני המחזור שלו.
כולם היו "ותיקי" לבנון, רובם בוגרי הגזרה המזרחית הסוערת שממנה נפרדו לפני כחודשיים, "דשא", "ערער", משולש טובלנו, ג'ב-ג'נין, ג'בל ברוך, משע'רה, צומת המים, קרעון, ציר אדמה, ואני – ירוק לחלוטין בעניין.

הוקפצנו, באמצע האימון, "משימה פשוטה, שלושה ארבעה ימים וחוזרים" אמרו לנו… זמן צה"ל הוא זמן גמיש, מאד גמיש… שלושת ארבעת הימים נמשכו ל 5 שבועות, אולי מהשבועות היותר חשוכים של חיינו.  מוזר, זאת הייתה חווית מלחמה קשה למרות שלא ירינו פעם אחת, וגם לא ירו עלינו. [

שלחו אותנו לאנצאר (המקורי, לא מחנות ההמשך שהגיעו בעקבותיו מאוחר יותר בקציעות).

המחנה שלנו באנצאר

אני לא חושב שהבנו מה עברנו שם. 

רמי : שנים הזיכרונות משם היו נעולים באיזושהי מגירה בשיפולי המוח. מוזר, חוויות אנצאר מעולם לא היו חלק מעמוד השדרה של הטראומה שלי. אני לא חושב שהבנו מה עברנו שם. אני חושב שגם היום ממרומי גילנו המופלג אנחנו לא לגמרי מבינים. אנצאר לא היה סתם אנצאר, החוויות שם היו מעבר לתחום האנושיות כפי שהכרתי אותה עד אז (להזכירכם כבר היינו בוגרים קשוחים ומצולקים של לבנון). המראות, הריחות, הקולות היו מעבר לספקטרום שהמצפון, המוסר, ההגיון הילדותי שלנו היה מסוגל לקלוט ו/או להבין.
הלל : בדרך לאנצאר הסבירו לנו שהעצירים הצליחו לחפור מנהרות במחנה הקבע. הוחלט לצקת ריצפות בטון באוהלים בכדי למנוע בריחות. במהלך העבודות העבירו את העצירים למחצבה שהוסבה למכלאה זמנית ואת גדוד 50 המפואר שלחו לשמור על החור השחור הזה.

מצוק צפוני פל' א', מצוק דרומי ג', סוללה מז' מסייעת, ואנחנו, פל' ב על הסוללה המערבית. 5 במשמרת, 3 על הנגמ"שים ועוד שניים בפטרול בין הנגמ"שים. 4 שעות שמירה ושמונה "מנוחה" מתחת לרשת צל שהיתה הבית שלנו ל"כמה ימים". מהסוללה צפינו פנימה, לתוך המכלאות, שהיו מסודרות בריבועים ומגודרות בינן לבין עצמן, באמצע המחנה המאולתר היה שביל מרכזי, ובכל מכלאה מספר אוהלי 11 שאכלסו כ 50 עצורים.

רמי : אוי אני זוכר את השמירות האלה, היה כל כך משעמם שהרגשתי שזיכרונות הילדות שלי מתאיידים ממוחי אחד אחרי השני. ביומיים הראשונים שמרנו על מכלאה ריקה ואני חשבתי לעצמי "בשביל השטות הזו הביאו אותנו? יכלו לשים כלבים או חיילים שלא עברו הכשרה קרבית כמונו". בבוקר היום השלישי התחילה ההמולה. רשת הקשר ניעורה לחיים "אני נכנס למכלאה עם 120 מלוכלכים" אמר קול לא מוכר. אל המכלאה הריקה נכנסה משאית צבאית עם מכולת מטען חומה , אטומה וארוכה, נעצרה בחריקת בלמים. דלת אחורית נפתחת ותמוכה מתחילים להישפך העצירים .  הטקס המחזורי הזה חזר על עצמו במשך כל היום, בשעות הערב התמלאה המכלאה לגמרי בכ- 4500 עצירים פלשתינאים.  אחרי כמה שעות שמתי לב. שפשפתי את עיניי כלא מאמין . "הם לובשים מדי צה"ל !!!" צעקתי לחבר שהיה איתי.  העצירים היו לבושים במדי צה"ל ישנים, בכדי שלא ידמו לחיילים המדים נצבעו בצבע חום כהה, באופן אבסרודי בחלק מהמדים נשארו דרגות צה"ליות על השרוולים או כתובות שכתבו עליהם הבעלים הקודמים . אני זוכר עציר פלשתיני שעל גבו היה רשום בטוש שחור "שייך לבני כהן פלוגה ב' מחזור אוגוסט 82".

גוואדה-לה-חרא

הלל : היה משעמם, למרות ההמולה שהביאו העצירים אל סביבת המגורים שלנו, וחם, אחרי כמה ימים הטבע החל לעשות את שלו וה"ניחוחות" החלו לעלות מכל הכיוונים. כחלק משמירה על היגיינה בסיסית נהגו העצירים לשרוף בשעת הערב את המחראות שלהם שהיו כמובן בטכנולוגיה הצבאית המוכרת של בור קליעה. נוסף לכך עברה דרך המחנה תעלת ביוב פתוחה שהדיפה ריח ניחוח שבישם את כל הוואדי. תעלה זו הייתה הגורם העיקרי שהעניק למחנה את השם "גוואדה-לה-חרא" בפי חלק מהחיילים. לנו הייתה משימה חשובה, אז המשכנו לצפות ולפטרל  4 שעות שמירה, 8 שעות מנוחה וחוזר חלילה, 3-4 הימים המשיכו להצטבר.

רמי : אני זוכר את המשחק שהתפתח בין העצירים לבין הצלפים שהיו על מגדלי השמירה בסוללות הגבוהות שמעל המחצבה.  אני זוכר שסומן קו לבן (במחנה הקבע הוא היה בצבע צהוב) שתחם את הריבוע של המתחם ומאחורי הקו הלבן נפרשו שכבות גדר התלתליות.  זה לא נראה לי מוזר למרות שלא הבנתי למה צריך קו לבן וגם כל כך הרבה תלתליות.   הייתה הוראה לעצירים שאסור לחצות או אפילו לנגוע בקו הלבן ומי שייעשה זאת  ייענש בחומרה (לא הבנתי אז איך כי צה"ל לא נכנס לתוך המכלאות).  הסתבר כי במחנה הקבע נהגו העצורים לעלות על הגדרות ולפגוע בהן. צה"ל החליט כי המעבר למחנה הארעי הוא הזדמנות טובה לעשות סדר. לאחר שצוייר הקו הלבן, או שהוא היה צהוב, אני כבר לא זוכר מטר מהגדר, הובהר לעצירים שכל חצייה של הקו תחשב כנסיון בריחה. צלפים הוצבו על המגדלים, ולאחר שכמה מהם נורו ברגליים הם הפסיקו לנסות. אני זוכר אותם מתגרים בחיילים במגדלים ע"י ריצה לכוון הקו ועצירה סנטימטר לפני שחוצים אותו. אני זוכר שבאחד הלילות החליט אחד העצירים לרוץ אל הגדר באותו ניסיון היתולי שכבר ראינו עשרות פעמים אלא שהפעם הוא לא עצר. הצלף על המגדל ירה בראשו והוא נהרג במקום.  בתגובה התחילו מאות עצירים לעלות על הגדרות ולהתפרע. התפרעות שנרגעה רק אחרי שנזרקו עשרות רימוני עשן לתוך המכלאה.

 היו מלבישים את אחד הצעירים שמלת כלה

הלל : בתוך הסירחון הבלתי נסבל שהפך לעבה יותר, חזק יותר, סירחון (הכללי והפנימי – מצב מסריח, מה לעשות) התחלנו לשים לב לפרטים…אנושיים לא אנושיים בתוך המחנה.  העצירים, כמונו, החלו לפתח שיגרה. חלקם היו יושבים קרוב לגדר, משחקים שש-בש וסופרים בעברית, שתיים-ארבע, שלוש-חמש… לכל מכלאה היה "ראיס", ונתינים שהיו מושכים את האוכל, מחלקים, מנקים ומדי כמה ימים, כשל"ראיס" היו צרכים מיניים (4500 גברים במעצר ללא הגבלת זמן פעמים רבות בלי שאף אחד ידע על קיומם)  היו בוחרים אחד מהנערים הצעירים (במחנה היו בין השאר כ 100 עד 200 ילדים /נערים בגילאי 6 עד 14 שהיו ילדי ה RPG במהלך הקרבות בתחילת המלחמה בלבנון)  מלבישים אותו בגדי "חמודות" שמלות כלה שהשד יודע מהיכן הושגו, איפור מאולתר ועורכים "טקס נישואין" עם תהלוכה… 15-20 מטר מאיתנו… ובאותם הלילות הזעקות של הילד "הכלה" חתכו את השקט של הלילה והיו חזקות יותר. למרות שהיינו במרחק של 15 מטר מההתרחשויות לא יכולנו לעשות כלום. הדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לנסות להתחמק ממשמרת לילה.

זרקו לנו מנות קרב

רמי : אני זוכר שהיינו רעבים כל הזמן. צה"ל הגדול והחזק ידע לספק מזון טרי כל בוקר לעצירים שדאגו לעצמם והכינו לעצמם את האוכל. אנחנו הגענו רק ל 3-4 ימים לכן אף אחד לא חשב שצריך להאכיל אותנו את החיילים של גדוד 50 המפואר של חטיבת הצנחנים, זרקו לנו מנות קרב.  אני זוכר אותי יושב על הנגמ"ש בשמירות ריח החרא הנשרף מתערבב בריח הבישולים במחנה העצירים. מבולבל, מה בא לי יותר לאכול או להקיא? העצירים הבינו באיזשהו שלב שאנחנו רעבים והם שבעים. הייתה לנו הוראה ברורה לא לדבר איתם, לא לענות להם, לא לפתוח איתם בשיחה.  הם היו במרחק מטרים ספורים מאיתנו כשהיינו בעמדת שמירה.  באחת מהשמירות התחילו העצירים לנסות ולפתוח איתי בשיחה. מתגרים בי, מתעללים בי מנטלית, בעברית " אתה רעב? רוצה תפוח? מתגעגע הביתה? חוזרים על זה עוד פעם ועוד פעם.  התעללות מנטלית לא הייתה הכלי היחידי של העצירים לנסות ולהתעלל בנו. הייתה להם טכניקה נוספת שאמנם אני אישית לא נפגעתי ממנה אבל רבים אחרים כן. הם היו נוהגים להכניס לתוך שקית מנה יפה וגדולה של צואה אנושית טרייה, לקשור את השקית באופן רופף כך שהיא תיפתח ולזרוק לעבר השומרים שהיו במרחק של לפעמים מטרים ספורים מהם על סוללה מוגבהת. שומרים רבים זכו למקלחת חרא ונאלצו להישאר מזוהמים ומסריחים בעמדה שעות כי זו הייתה המשמרת שלהם.

 

anzar2

אחד מהרגעים הפחות יפים של האנושות

לא היו צדיקים במחנה ההוא. כולם חיו בגיהנום פרטי וקולקטיבי כאחד, החיילים, העצירים. העצירים שם היו המרים שבאויבנו נכון לאותה תקופה. מיטב הלוחמים, טרוריסטים של אש"ף. מחנה אנסאר הייתה האוניברסיטה שהכשירה את המנהיגות שלימים תחולל את האינתיפאדה הראשונה בשטחים. כולנו היינו שותפים לאחד מהרגעים הפחות יפים של האנושות.  חור שחור בהיסטוריה המשותפת שלנו עם הפלשתינאים. עוד יום ועוד יום כך כמעט 5 שבועות. ואז, יום אחד זה נגמר . היו עוד הרבה חוויות לא אנושיות. היה חייל מילואים שאיבד את שליטתו יום אחד ופשוט ירה צרור ארוך ממקלע לתוך המון העצירים, היה ניסיון בריחה שנגמר במרדף ובכמה עצירים הרוגים. עצירים חדשים נוספו כמעט מדי יום ביומו לאוכלוסיית המחנה.  ויום אחד כמו שזה התחיל ככה זה נגמר.  חזרנו אל שגרת האימונים, העצירים חזרו אל מחנה הקבע ששופץ ושוכלל כדי שאפשר יהיה לשמור עליהם טוב יותר. זה היה בסוף ספטמבר. פחות מחודשיים אחרי זה תצא לפועל עיסקת שבויים שבמהלכה ישוחררו מרביתם

 

רקע על אנצאר

מחנה אנצאר בלבנון, מחנה אוהלים ארעי שהוקם על-ידי צה"ל באזור ג'זין, בקצה רצועת הביטחון הנוצרית, במטרה לרכז בו שבויים לבנוניים ואנשי אש"ף, מחבלים פלשתינאים שנתפסו במהלך הקרבות בלבנון.
המחנה נבנה על שטח ריבועי שיושר בחופזה על-ידי בולדוזרים, תוך הרמת סוללות עפר בגובה 4-3 מ' מסביב לארבע צלעותיו, כך שמבחוץ, בגובה העין, לא ניתן היה לראות דבר. בפינות המחנה,וביניהן, הוקמו מגדלי שמירה, חלקם צפו אל פנים המחנה ושמרו על תנועות העצירים וחלקם צפו אל המרחב שמסביב, במטרה לאתר תנועות חשודות. אל צדו האחד של המחנה נסלל כביש גישה, ומשני צדיו ניצבו מבני המפקדה: משטרה צבאית, מפקדת השב"כ ואגף החקירות. בסמוך למבני המפקדה הוקם המאהל של גדוד השומרים: גדוד חיילי מילואים ועצירים מכלא 6 שהובאו לביצוע עבודות רס"ר למיניהן.

העצירים הגיעו למחנה כשעיניהם קשורות בפלנלית וידיהם –באזיקונים, והוכנסו למכלאות השב"כ לצורכי חקירה. לאחר החקירות הסתכם סדר יומם בספירות היומיות שבוצעו על-ידי ה"שאוויש" (האחראי) וברביצה פאסיבית במאהל.
המחנה המקורי פונה לתקופה מסויימת עד שסללו אותו (בנתיים העצורים היו במחנה זמני ממערב למקורי) ואז הוחזרו למשטח המקורי.

המחנה הוקם שם לאחר שבתחילה הועברו עצירים שהיו חשודים בחברות באחד מארגוני הטרור של הפלשתינים, למחנה מעצר ליד ראש הנקרה. הפרקליטות הצבאית הודיעה באזשהו שלב לרמטכ"ל רפול כי צעד זה נוגד את החוק הבין לאומי והעניין נחשב ל"חטיפה" וכי יש לעצרם במתקן כליאה בלבנון.
רפול עצמו אישית, חיפש במפה מקום שנראה רחב דיו, לא רחוק מאחד מכבישי הרוחב, לא נשלט מהרים ולא מוקף אוכלוסיה פלשתינית. הוא בחר בציר ג'יה- נבטיה שנחשב אז, ידידותי.

המחבלים העצורים במחנה שמפקדם היה צלאח תעמרי הקימו וועדות ושרשרת פיקוד וחיש מהר השתלטו על הנעשה במחנה והכתיבו למפקדי המחנה הישראליים, את סדר היום, כולל אם יהיו מסדרים ומתי.
את הביזוי הזה עצר הרמטכ"ל עת הפקיע את הפיקוד על מחנה "אנצר" מידי המשטרה הצבאית  והפך אותו ליחידה של פיקוד צפוןבפיקודו של אל"מ כפרי ששב משליחות הצרפת.
כפרי עשה סדר. הובאו יחידות אבטחה ברמה גבוהה, הונהגו הסדרי מסדרים ופשיטות ואף מכשירים לאיתור חפירות שכן היו מספר בריחות.

ב-23 בנובמבר 1983 בעקבות עסקת השבויים עם הפת"ח (עסקת "זמירות חדשות"), פונה הכלא ונסגר זמנית.‏ המחנה המשיך להיות פעיל עד הנסיגה לרצועת הביטחון. עם הפינוי לרצועת הביטחון, נחרש המתחם על ידי דחפורים.

לפרטים נוספים על אנצאר מויקיפדיה

Comments

comments

על הכותב

מנהל

תגובות

  1. הי רמי והלל, רמי קראתי עכשיו את כל הבלוג שלך. לא היכרתי אותו. היינו יחד ב -931 ואח"כ ב- 50. אני הייתי במסייעת. הצמרמורת לא עוזבת אותי למקרא הדברים, וסיפורים נוספים, כולל מאורעות מטורפים (ולצערי גם איומים בחלקם) שהתרחשו בג'בל ברוך, אליו 'הוגלתה' מח' הדרגון של המסייעת, לאחר כחודש וחצי בבקעה, כסוג של עונש , שעה שכלל הגדוד נשאר במוצבים שבבקעה, אולי יסופרו בהמשך. ( עוד טרגדיה שפקדה את גרעין זה"ב הצעיר, הם היו מחזור ע"ח, ולאחר הזעזועים שספגו בבקעה נשלח אלינו למוצב הצפוני והמבודד ביותר על הג'בל חייל מהגרעין, כעונש, וטרגדיה נוספת, שממש לא בא לי לתאר אותה עכשיו, התווספה לאנתולגיה הרעה הזו של לבנון 83 )
    בכל מקרה, לעניין אנצאר – גדוד 50 המפואר הוקפץ לאבטח את המעבר מאנצאר הישן, לאנצאר החדש. מדובר היה בהעברה מורכבת ומסוכנת של אלפי עצירים. ואז נתקענו שם, ואת החלקים הראשונים של קורס מכ"ים עשינו שם. אני משתדל לא לאפשר לזיכרון הריח לעלות בי. אני פשוט אקיא מייד. יריה אחת נורתה במאהל המסייעת שליד הסוללה המזרחית. היא נורתה מגליל שעמד על הדורגלים, ונוקה לקראת מסדר בוקר, ופילחה את ירכו של ט' שעמד 10 מטר לפניו שקוע בשיחה איתי.