הבלוג של רמי

אני והקוף הקטן רצים שוב את חצי מרתון עמק המעיינות (בית שאן) – רשומון ריצה

373929_307544382611256_867663061_n
פוסט מאת מנהל

  What matters is the size of our hearts. It is what we do in those moments when all hope seems lost and we are confronted with a choice to give up or keep trying.  It is what we learn about ourselves through those dire circumstances that give us the courage and strength to conquer the other challenges and hills in our lives

 קצת פחות משנתיים מאז התחילה ״קריירת הריצה״ שלי. בעוד חודש ארוץ בפעם השנייה מרתון. התייצבתי ביום שישי השני של דצמבר 11 לחצי המרתון השלישי שלי (בתחרות). מי שמכיר את חוויות הריצה שעליהן אני מדווח מדי פעם בפייסבוק נראה כאילו הכל הנאה , חיוכים וכיף, קייטנת התנועה של רמי,הנאה נטו. לאלה שמכירים אותי טיפה יותר טוב מעולם הריצה יודעים שהריצה בשבילי היא מאבק יומיומי. אני רץ איטי, איטי במיוחד לטעמי.  כן ויש את הסיפור הזה של פוסט טראומה שלא עושה את העניין יותר פשוט. בשנה הראשונה הכל היה חדש ומופלא. כל מרחק שעברתי, היה ראשוני והיה בבחינת גילוי מופלא של יכולות חדשות. בשנה השנייה למדתי ואני עדיין לומד להפוך את הריצה להרגל/ לחלק משגרת החיים. לפעמים בהצלחה ולפעמים לא. חצי מרתון עמק המעיינות 2011 (הידוע גם כחצי מרתון בית שאן) בפעם השנייה שאני משתתף בתחרות זו. זה היה אמור להיות מירוץ שגרתי, מעין סימולציה למהלכים, תכניות ריצה שאני אמור לבצע בעוד כחודש במרתון טבריה.  תכניות מסתבר הן מה שאתה מתכנן כשהחיים מתגלגלים.

 מתעורר בחמש לפנות בוקר, מארגן את החפצים. מתלבש , יצאתי לדרך , נוסעים לסחנה (גן השלושה) – נקודת הזינוק. מגיע מוקדם, לטענת אשתי תמיד אני מגיע מוקדם מדי, סופג את האווירה, אוסף את ערכת המירוץ ומתכונן בעיקר מנטלית. חצי שעה לפני הזינוק מבצע חימום כראוי – משלים כ 3 קמ ריצה , מבצע מתיחות. יותר מוכן מזה אני כבר לא אהיה. כ 3000 רצים מזנקים אל חצי המרתון 21 קמ השנה, השתתפות שיא לדברי המארגנים. ביניהם גם המון חיילים (עוד נחזור לזה אחר כך). זינוק. יצאנו לדרך. לא קר, אין גשם , עננות קלה. יום מדהים לריצה כפי שכתבתי כמה שעות קודם בסטטוס פייסבוק שהיה מיועד יותר למוטיבציה עצמית מאשר לקהל.

הריצה נפתחת ב"קרעכאצן" הרגיל. השרירים מתמתחים, הכאבים יוצאים החוצה, יורקים, כן גם מפליצים כל מה שעושים בכדי לכוונן את מערכות בתחילת הריצה. מתחיל ונראה כמו יום ריצה שגרתי.

 אחרי 3 קמ בקטע שבין קיבוץ חפציבה לבית אלפא. עווית בלתי רצונית בשריר המפשעה מוציאה אותי מהקצב. אוו יש לי התכווצות. הקוף הקטן על הכתף נכנס לפעולה בפעם הראשונה היום ״יאללה תפרוש. מפה ללכת חזרה לזינוק זה לא הרבה״ עובר להליכה, עושה מתיחות. נפרוש או לא ? מחליט לנסות לרוץ. נתחיל בחצי קילומטר נראה מה יהיה ואז נחליט. לאט אבל בטוח חוזר לקצב. קילומטר ואחריו עוד קילומטר ואני כבר בקילומטר 7.

רץ לי שקוע בריטואל של הסנכרון בין הדופק לטפיפות הרגליים על האספלט, לפתע מצד ימין שועטים אליי 3 חיילים (עוד הוכחה שגולני לא אוהבים נחל"אים או שהם בכלל היו צנחנים) שהחליטו לחתוך ולזגזג, הם מאבדים ריכוז ונתקעים בי שלושתם מעיפים אותי לצד הדרך עם מכות יבשות וכואבות בירך ובישבן. זה כנראה לא יום שלי. ״נו זה כבר סימן למעלה, עכשיו אתה חייב לפרוש״ אומר הקוף הקטן על הכתף. החיילים עוזרים לי לקום. מאי שם מוגש לי בקבוק מים ואני מחליט להמשיך לרוץ לאט , קילומטר ואז נחליט. חוזר לרוץ. אנחנו כבר בפנייה ימינה בצומת השיטה לכיוון בית שאן. על הכביש הישר. עובר קילומטר ועוד קילומטר נכנס לקצב כפי שתוכנן. מרוכז בריצה. רוח פנים חזקה, משפיע אך לא מפריע. סוף סוף אני רץ בעקביות ובאופן שוטף, אני בקצב המתוכנן, מעט מהיר יותר.

פתאום קולות ירי !!! לא צריך להיבהל זה הקוף הקטן על הכתף מגייס את הפוסט טראומה שלי מלבנון בכדי לשכנע אותי לפרוש. רק אני שומע את הקולות.  שנייה של חוסר ריכוז ואני והמודעות שלי כמו גם כושר הריכוז שלי בלבנון. ״ די מספיק, מה עוד יקרה היום, מה עכשיו עם לבנון, עזוב אותי תן לי לרוץ, לא בא לי פלאשבק עכשיו ״ אני אומר לקוף על הכתף שלא משתכנע לנוכח הטיעונים ההגיוניים שלי.  למזלי הטוב ולמזלו הרע של הקוף תחנת מים במרחק כמה מטרים. אוחז בבקבוק המים המוגש לי על ידי אחד מילדי הקיבוצים בסביבה, קר לא קר שופך אותו על ראשי וממשיך בריצה. חוזר לקצב. בית שאן נראית קרובה.

מסלול הריצה הוא מהיפים שיש . כל הקיבוצים הותיקים חולפים על פניך ( בית השיטה, בית אלפא, חפציבה ועוד) השדות החומים ירוקים, בריכות הדגים ולהקות הציפורים, יום בהיר עם עננים ורוח. לא חם לא קר, ואז מגיעים לבית שאן. הכניסה לבית שאן היא מרוקנת/ מייבשת אנרגיה רצינית במסלול. זה מתחיל בירידה תלולה יחסית וממשיך בעלייה שבסופה אתה בבית שאן. כמו דאג וטוני אתה מרגיש שנשאבת במכונת הזמן לשנות ה-70. שיכוני הרכבת המוזנחים, חנויות המכולת המיושנות שהזמן הקפיא אותן במצב מוזנח. קילומטר הירידה פלוס העלייה הארוכה בסופה היה המהיר ביותר עבורי בתחרות ובכלל אחד המהירים שלי . יוצאים מבית שאן 4 קילומטר לסיום. אני בקצב. הקוף הקטן על הכתף זורק לי עוד ניסיון לפלשבק. מנסה לשכנע אותי בפעם האחרונה לפרוש. כמובן שבשלב הזה שהסוף קרוב פרישה לא באה בחשבון. הקוף מוותר סופית.

שומר על הקצב עד הסוף. חוצה את קו הסיום. בזמן איטי, איטי במיוחד כהרגלי. הרבה יותר איטי ממה שהיה מתוכנן בתכנית הריצה. אבל תכניות ריצה לחוד וקוף קטן על הכתף לחוד. בסופו של דבר הייתי מהיר יותר בכמעט ארבע דקות בהשוואה לשנה שעברה על אותו מסלול. אוסף מדליית השתתפות. מסדר נשימה, מעכל / לא מעכל מה בעצם קרה פה בשעתיים וקצת האחרונות ויוצא לעוד חמישה קילומטר ריצת שחרור.

אם הייתי מאמין הייתי מודה לכוח העליון על שהוא מאפשר לעשות מה שאני עושה עם השלדה הזקנה והחבוטה שלי (ליתר ביטחון אני מודה) אבל מכיון שאני רציונליסט אקסטרים אני יודע שהתודה היא לתזונה הנכונה, להקפדה על שעות השינה, להיצמדות לתכנית האימונים, להקשבה למאמן . כל אלה וגורמים אחרים מאפשרים לשמר שגרה שלמרות שהיא תובענית היא ברוכה ובאותה מידה מאפשרים להתמודד עם משברים כפי שהיו היום בדרך לבית שאן.

אז איזה תובנות מהחיים לקחת מאירועי היום הזה , אני שואל אתכם/ן ?? מה אני לקחתי משם ?? אני אנסה להבין יותר טוב בריצה של מחר. ליתר ביטחון אשאל את הקוף הקטן שגם הוא אחרי מנוחה יתייצב לריצת הבוקר הבאה.

Comments

comments

על הכותב

מנהל