הבלוג של רמי

אני והחלקה הצבאית לא מסתדרים ביחד

images
פוסט מאת מנהל

כבר שנים שאני לא פוקד את טקסי יום הזיכרון, לא את אלה הרשמיים ולא את הלא רשמיים. לא הולך לתת כבוד למתים בחלקה הצבאית, לא רואה את השידור בטלוויזיה. גם כשיש צפירה אני משתדל להנות ממנה כשאני ספון בביתי ולא בהרכנת ראש פומבית. ככה אני !!! לא מסתדר עם החלקה הצבאית .
מעניין למה ??

כשפרצה אחת מהמוצדקות במלחמות ישראל ביוני 1983 היינו בשבוע האחרון של הטירונות. לא יודע אם זו אגדה אורבנית מדיניות רשמית או מיתוס צבאי שטופח באמצעות שמועות "צה"ל לא מכניס טירונים לליבת המלחמה – אחד מלקחי מלחמת יוה"כ" .

כך מצאנו את עצמנו רחוקים מהאקשן עוסקים במשימות צבאיות מדרגה שנייה. הרגשנו כמו הילד מ"שכחו אותי בבית" נטושים מאחור כשכל הבוגרים במשפחה נסעו לעשות חיים בפארק השעשועים בלבנון. ככה זה לוחמים מאמנים אותם להילחם/להרוג וכשכבר יש הזדמנות הם רוצים לממש את היכולות האלה. תחושת האכזבה הייתה גדולה במיוחד מכיון של"מוצדקת" הוצמד מיד השם "מבצע שלום הגליל" כלומר משהו זריז, מהיר, באם באם נסענו דפקנו חזרנו (מי ידע אז שזה יימשך 20 שנה ?).
מה כן עשינו ?

משימות עורפיות, חלקנו איבטח את גבול הצפון כתחליף לחיילים אמיתיים שנסעו להילחם בדות הקטל בלבנון, חלקנו היה בלבנון , בעורפה של הלחימה מעמיסים תחמושת / אספקה על מסוקים בדרכם חזית ביד אחת וביד השנייה פורקים פצועים/הרוגים מאותם מסוקים בדרכם חזרה.
מצאתי את עצמי במשך כמה ימים בתחילת יוני 82 במשימה של כיתת כבוד. זה התחיל כמו כל משימה צבאית, המ"כ בא ואמר : "אתה אתה ואתה (ועוד כמה אתה) בואו אתם איתי" קיבלנו תדריך קצר שכלל מה צריך לקחת (מדי א' , ערכה לניקוי נשק וערכת צחצוח) הפכו אותנו לכיתת כבוד / נושאי ארון בהלוויות צבאיות.
נסיעה קצרה בבוקר מהמחנה לבית הקברות המטופח בקריית שאול. מתייצבים ב- 8:00 עוברים מסדר קפדני במיוחד (גילוח / מדים מגוהצים / נעליים מבריקות / נשק נקי במיוחד) ויאללה לעבודה. מהבוקר ועד שקיעת החמה עסקנו בקבירת מתי צה"ל.

לצה"ל היו הרבה כאלה באותם ימים של השבוע השני של יוני 82. לצה"ל היו בשבוע הראשון של הלחימה כ – 250 הרוגים (מתוכם כ- 30% מאש ידידותית אבל מה זה חשוב הרוג זה הרוג זה הרוג).
הלוויה אחרי הלוויה, לעיתים 10 עד 12 הלוויות ביום. אחרי 2 פיתחנו קרום קשה בכדי לאטום את הרגשות המציפים. אחרי 8 כבר היה לנו הומור שחור. סוחבים ארונות, משלשלים את הארון אל הבור מתחת, יורים את מטחי הכבוד.
מסתכלים באדישות סקרנית במשפחות . לפני הלוויות היינו מתערבים (על סיגריות / על מקופלת או על שעה שמירה מה שזה לא יהיה) איזו הלוויה זו תהיה : שקטה עם בכי כבוש או מוחצנת עם בכי קורע לב (העדפנו את השקטות יותר). האם האבא יבכה או רק האמא ? הייתה לו חברה ? היא נראית טוב או לא ??

בחלק מההלוויות, האסימון נפל כשגילינו שאנחנו סוחבים את מה שנשאר מכאלה שהכרנו . חיילים שהכרנו מהתנועה, מהקיבוץ, מבית הספר, מהעיר, מהטיול של לפני צבא או מכל מקום אחר. ברגעים כאלה התגנבה ההכרה כי "יד הגורל" היא זו ששמה אותנו מתחת לארון, סוחבים אותו על כתפנו  ולא מוטלים מתים בתוכו (לבינתיים).

אף אחד כמובן לא הכין אותנו נפשית, אף אחד לא דיבר איתנו תוך כדי או אחרי. אלה היו 4 או 5 ימים, לא זוכר את מספרם המדוייק. בסופם כבר מצאנו את עצמנו במשימה צבאית יותר בלבנון. במשך 4 או 5 ימים מבוקר עד ערב השתתפנו בהלוויות צבאיות. פורקים את הארון שבו שאריות החייל המת ונועצים עיניים אדישות אך עצובות בשאריו המתאבלים עליו.
אם בהתחלה ההכנות בין הלוויה להלוויה היו סוג של עונש (לנקות את הנשק, לצחצח את הנעליים, לגהץ את המדים, להתגלח ) ככל שעברו ההלוויות הטקסים הקטנים האלה של ההכנות הפכו לחוט מחבר לשגרה של החיים שניסינו לשמר בתוך פסטיבל המוות הגועש הזה.

זה היה אולי המפגש הראשון הישיר / הבלתי אמצעי / אגרוף לפנים הראשון שלי עם מוות במלחמה. היכרות סטרילית יחסית, נחשפתי רק לתוצאה הסופית ההלוויה לא חזיתי בהתפרקות הגוף עצמו (זה יבוא בשלב יותר מאוחר).

במותם ציוו לנו את החיים מה לא תלך לפחות לבקר אותם פעם בשנה בחלקה הצבאית ? אז זהו שלא. אותם 4 או 5 ימים בשבוע השני של יוני 82 מקשים עליי מאז להיכנס בשערי החלקה הצבאית. לא הולך יותר לטקסי זיכרון. חוץ מזה איך כתב גוז'ף הלר במילכוד 22 "למתים לא ממש חשוב מי ניצח במלחמה".

Comments

comments

על הכותב

מנהל

תגובות

  1. מזעזע. אף פעם לא חשבתי על ההיבט הזה. על מה שעובר על החיילים שמלווים את ההלוויות. ועכשיו כשאני חושבת על זה בעקבות הפוסט שלך, אני קולטת עד כמה זה לא הגיוני ולא אחראי לשלוח אנשים צעירים או מבוגרים למשימה כזו, בלי הכנה נפשית ראויה מראש, תוך כדי ולאחריה. אני מניחה שאף אחד במערכת לא חשב על זה. אני מקווה שמישהו היום אוסף את התובנות האלה ומכניס שינויים רציניים מאוד לתורת הלחימה הנפשית עם קשיי המלחמה של צה"ל.
    וכל מה שעשיתם – אתה והלוחמים האחרים – אינו מובן מאליו. תודה רמי.