הקבוצה

אי וודאות בימי מגיפה

הקדמה

כשאני מתבונן במגיפת הקורונה במבט של פוסט טראומטי אני מזהה דפוסי התנהגות, ורגשות ופחדים שאופייניים לי ושכמותי בדרך כלל, וכעת נפוצים בקנה מידה רחב בכלל האוכלוסיה האנושות כולה חוונ חרדה ופחד. התחושה שהעולם הסובב אותך מסוכן, שאנשים אחרים, לפעמים קרובים, אהובים מסוכנים. הבידוד שהולך ומתהדק יוצר תחושת בדידות ופוגע ביכולת ההתמודדות. הניסיון למצוא איזון בין השקט הפנימי לבין הרעש החיצוני הוא קשה מאיים ולעיתים נראה בלתי אפשרי.

דרך עיניים של סוציולוג אני רואה שאנחנו מצויים בניסוי החברתי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של יציאה כפויה המונית וגלובלית מאיזור הנוחות. במילים אחרות אנחנו חווים ברמה הגלובלית והמקומית כאחד את התחושה הבסיסית והמאד מפחידה של שינוי ופחד, לעיתים משתק, לנוכח אי הוודאות.

האתגר

קודם כל צריך להבין ששינוי כשלעצמו אינו הבעיה איתה אני מתמודד. הבעיה היא התנגדות לשינוי, הפחד משינוי, והרצון שהמציאות המוכרת תישאר כפי שהיא ולא תשתנה. האתגר שמציאות הקורונה מכתיבה לכל אחד.ת מאיתנו היא להתמודד עם אי וודאות. לדעת שאני לא יודע ולקבל את חוסר הידיעה כדבר היחיד שאני יודע בוודאות. 

איך אני יכול לחבק את אי הוודאות?

התשובה היא להיות טוב בהתמודדות עם שינויים. אם אני (אני מתאמן על זה יום יום) טוב בלהתמודד עם דברים חדשים, עם דברים שיגיעו לא משנה כמה הם שונים ממה שאני מכיר אז אני פחות חושש ממה שיקרה. אם מצליחים לעשות זאת זה מאפשר להגיע עד למצב תודעתי שבו השינוי עצמו הופך לנח. אי הוודאות הופכת לוודאות לא מאיימת. אם אני מצליח ליצר רמה מסוימת של נוחות עם אי הוודאות אני יכול לאמץ את השינויים. אני יכול למצוא בה שמחה. אני יכול למצוא בה אופטימיות. אני יכול למצוא תשובות לשאלה "מה טוב בזה?"

להתאמן ולתרגל את החיבוק

זו לא בהכרח רשימה של טיפים או המלצות לאחרים מה לעשות. אלו פעולות שעוזרות לי לעיתים ולו לרגע קטן לחבק ולו במקצת את אי הוודאות. לקבל אותה.

לנסות משהו חדש קטן ולא מסוכן – דברים חדשים יכולים להיות מפחידים מכיוון שאנו חוששים שניפול על הפרצוף, שניכשל. אני מנסה פעולות קטנות של דברים חדשים שלא עשיתי. מבשל משהו שאף פעם לא בישלתי, קורא ספר שלא קראתי. בימים אלה מתרגל 10 15 דקות של מדיטציה למתחילים (אם המצב ידרדר, הסימן שלכם.ן לירות בי יהיה אם אני מתחיל להשתמש בביטוי "אני נמצא בהודיה"). אין שום סיכון אמיתי להיפגע. וכל שאני עושה זאת בצעדים קטנים ולא מפחידים, הולך ונבנה לי אמון שחדש אינו מכאיב.

לחיות עם הכישלון – אני מתאמן כל הזמן איך להתמודד עם כשלונות. אלו שיעורים חשובים שריצה לימדה אותי. אם אני רוצה להצליח אני חייב לקבל את הכישלון כאפשרות.
אחד הכישלונות הכי מפוארים שלי היה לא לסיים את מרתון יונגפראו (שוויץ) ב 2012. לא עמדתי במסגרת הזמנים הרשמיים, רצתי לאט מדי ביחס למסגרת הזמן הרשמית של המרתון. הורידו אותי מהמסלול בקילומטר ה-33 כי פיספסתי את הדד-ליין בדקה. לקח לי חודשים להשתחרר מהרגשות השליליים שהתלוו לכישלון הזה. הוא היה מפואר כי הגעתי אליו מוכן לאחר כשנה של אימונים. עשיתי את הכי טוב שלי וזה לא הספיק. רק כשהתחלתי "להתעסק" בהיבטים החיוביים של הכישלון הזה הצלחתי ללמוד ממנו. זו הדרך היחידה לצמוח ולהשתפר מכשלונות ( שנה אחרי הכישלון רצתי בהצלחה, לראשונה, אולטרה מרתון 62 קילומטר).

התסריט הגרוע ביותר –  כשאני חושף את עצמי לאי וודאות, כשאני מקבל אותה אני מסתכן בהתמודדות עם פחדים גדולים שיכולים להציף ולשתק אותי. אני שואל את עצמי "מה הכי גרוע שיכול לקרות?" זה שיעור חשוב שלימדו אותי אלפי התקפי חרדה. זו התובנה הכי חשובה שיש לי על התקפי חרדה. במהלך התקף חרדה אתה מרגיש שאתה עומד למות, זה הורג אותך. התקף חרדה יכול להימשך כמה דקות ועד כשעה. הייתי צריך לצאת בצד השני של המון התקפי חרדה בכדי להבין שאני מרגיש שאני עומד למות אבל זה לא יהרוג אותי. תובנה שסייעה לי עם הזמן להתמודד יותר טוב.

לשחרר את האחיזה – אני מנסה מודע לנטיה שלי להיאחז במוכר. נטיה להיאחז בהתנהגויות, דפוסי חשיבה והרגלים מבלי לעצור ולשאול "אני באמת צריך את זה? זה טוב לי?" הנטיה להיאחז במוכר והידוע חזקה אצלי במיוחד כשאני מרגיש פחד וכאב, כשאני חש שאני בסכנה. לעיתים קרובות כשאני מפרק את זה אני מבין שזה לא אני שנאחז אלו הן התבניות והתפקידים שאני לובש ופושט בהתאם לסיטואציה כזו או אחרת. לעיתים אני מבין שזה נשען על דימויים ותפיסות שהן לא בהכרח מתאימות לי. הן פשוט מוכרות , זה מה שאני רגיל לעשות.

החסרונות בהיצמדות למוכר – כשאני מצליח להבין שאני נאחז במשהו שהוא מוכר אבל לא בהכרח טוב לי אני מבין שאימצתי אותו בכדי להגן על עצמי אך למעשה הוא מייצר לי פחד וכאב. הוא פוגע בי ולא שומר עלי.  הנטיה להיאחז במוכר והידוע יוצרת אשליה שזה טוב ומועיל ההבנה שזה לא טוב לי ולא מגן עלי גורמת לי לראות את המחירים שאני משלם על ההיצמדות הזו. ברגע שאני מבין את המחירים יותר קל לי להיפטר, לשחרר את האחיזה.

לגלות את השמחה של לחיות באי וודאות – זה לא ליניארי ולא רציף וזה לא תמיד עובד, למדתי שבתקופות של אי וודאות כדוגמת מציאות מגיפת הקורונה שכולנו חיים בתוכה כרגע, אני לא יודע מה עלול לבוא לכן עדיף לי לנסות ולזרום עם השינוי ולא להיאחז בפחד ובסכנה שיש בשינויים. גמישות היא אחת התכונות הכי חשובות שאני עדיין מפתח. גמישות היא אולי הכלי החשוב ביותר שעוזר לי להתמודד עם אי וודאות. כשהמציאות יורה עלי המון דברים לא ידועים, לא מוכרים, מצב דינמי שמייצר המון אי וודאות כי הוא לא מסתדר עם הניסיון שצברתי בעבר, אני מנסה להתמודד בלי פחד , בלי כעס, בלי ייסורים. אני מנסה למצוא איזון פנימי חדש גם אם זמני ולא יציב לנוכח מציאות שיש בה המון שינויים, המון מצבים חדשים ולא מוכרים.  אני מנסה להגיב לא באופן אוטומטי מתוך דפוסי המוכר והידוע אלא להגיב ברוגע, בשקט למצב עצמו כפי שהוא. זה לא קל ולא טריוויאלי ולעיתים קרובות אני נופל על הפרצוף בניסיון להתנהג כך. יחד עם זאת כשאני מצליח זה נותן תחושה ולא רגעית שהכל יהיה בסדר. אני חווה משהו חדש ולא מוכר וזה יכול להיות מהנה. אני מבין שאני הוא לא השינוי. אני לא אי הוודאות. על בסיס המרחק הזה ביני לבין מה שקורה אני יכול לבחור איך להגיב. להגיב בפחד, בכעס, בחרדה, שנשענים על בסיס הניסיון שצברתי (שהוא לא רלוונטי במצב של אי וודאות) או  להסתכל על זה בעיניים פקוחות, לבוא נקי ולנסות ללמוד מזה. לנסות לצמוח.

ספרו בתגובות מה עוזר לכם.ן להתמודד עם אי וודאות.


על הכותב

רמי

Leave a Comment